הקדמה קטנה.
במפגש צוות האחרון שלנו, העורכת שיינא העלתה את ההצעה להעלות לאתר בכל מוצ"ש את פוסט העורכת (שבד"כ מתפרסם בניוזלטר בלבד).
ההצעות של שיינא מאוד מוערכות בעיני, ולכן בעז"ה ובל"נ הפוסט שלי יעלה כאן במוצ"ש גם כפוסט רגיל מן המניין, וכבוד גדול הוא לי להעלות אותו יחד עם הפוסטים שלכן!
במדור "הפעם תורנו" של השבוע, אתן מתבקשות להיזכר ולשתף בארוע מהילדות שבו חוויתן פחד.
אני אתחיל…
זוכרת את הפעם הראשונה שהלכתי עם אבא שלי למשרד הפנים ולשגרירות בתל אביב, לחדש דרכון ואח"כ ויזה, זה היה יום מתיש שלפני הטיסה הראשונה (שלי) לרבי.
אבא דאג שאהיה מצויידת בתעסוקה ואוכל, ואני לא זוכרת אם עשיתי בעיות או לא, אבל היו סביבי הרבה רגליים של אנשים, ומרצפות גדולות אפורות. ממש קטנטונת הייתי ביחס לכל מה שסביבי.
ואז הגיע הרגע שאבא אמר "חני את תשבי פה, אני תיכף חוזר".
ולא באמת דאגתי.
כי היו סביבי מליון אנשים בתורות אינסופיים, ופקידות, ושומר בכניסה. וחוץ מזה, איזו ברירה היתה לי??? אז ישבתי בשקט.
עד שגיליתי שממש שקט סביבי. ונבהלתי.
התורות נגמרו ואינם, המקום ריק, השומר נע בחוסר נוחות על מקומו וניגש לשאול אותי "איפה אמא, ילדה?" הוא רצה לסגור את השערים וללכת הביתה…
ואני פרצתי בבכי בדיוק שניה לפני שאבא פרץ בריצה לאולם:
"הנה אני פה! חשבת ששכחתי אותך?!"
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
5 תגובות
אוייייי, זה נשמע מפחיד ומלחיץ..
וואו, תודה שיינא וכל הכבוד על הרעיון!! הוא ממש טוב!!😍
רעיון תותחי
תודה רבהה
חני איזה רעיון טוב זה!😍🤩
מלא פעמיים היה לי מה לאמר על הניזילטור טהתבאסתי שאין תגובות
וזהו עכשיו יש
תודהה
אבל תעקבי אחריהן טוב!
👍🏻😉