איזה פחד!

במדור "הפעם תורנו" של השבוע, אתן מתבקשות להיזכר ולשתף בארוע מהילדות שבו חוויתן פחד.
אני אתחיל…

זוכרת את הפעם הראשונה שהלכתי עם אבא שלי למשרד הפנים ולשגרירות בתל אביב, לחדש דרכון ואח"כ ויזה, זה היה יום מתיש שלפני הטיסה הראשונה (שלי) לרבי.
אבא דאג שאהיה מצויידת בתעסוקה ואוכל, ואני לא זוכרת אם עשיתי בעיות או לא, אבל היו סביבי הרבה רגליים של אנשים, ומרצפות גדולות אפורות. ממש קטנטונת הייתי ביחס לכל מה שסביבי.

ואז הגיע הרגע שאבא אמר "חני את תשבי פה, אני תיכף חוזר".
ולא באמת דאגתי.
כי היו סביבי מליון אנשים בתורות אינסופיים, ופקידות, ושומר בכניסה. וחוץ מזה, איזו ברירה היתה לי??? אז ישבתי בשקט.

עד שגיליתי שממש שקט סביבי. ונבהלתי.
התורות נגמרו ואינם, המקום ריק, השומר נע בחוסר נוחות על מקומו וניגש לשאול אותי "איפה אמא, ילדה?" הוא רצה לסגור את השערים וללכת הביתה…

ואני פרצתי בבכי בדיוק שניה לפני שאבא פרץ בריצה לאולם:
"הנה אני פה! חשבת ששכחתי אותך?!"