בין הקוץ לפרח /39

שקט לפעמים טומן בתוכו סערה, תקתוקי השעון המונוטוניים הוסיפו כביכול לרוגע המדומה, יודעים שבעוד רגע הם יהיו האשמים בסער.

לילך פקחה את עינה בהרגשה שפספסה משהו, מבט חטוף לשעון בחדרה הקפיץ אותה בהמיטה והיא נתמכה בשידה נותנת לסחרחורת לחלוף.

'מה קרה לה? היום ההשבעה!! למה אף אחד לא קם?' היא מיהרה לשאר החדרים מעירה את כולם בבהלה.

"וואי בטח סיגל משתגעת" היא רצה חזרה לחדרה, לנסות להתקשר. מגלה שאתמול מרוב עייפות לא חיברה את המטען בצורה טובה. הטלפון בלי טעינה והשעון לא צילצל.

בדקה שהטלפון נפתח לילך רצה להתארגן, הבגדים לפחות הוכנו מראש הם ישבו על הכיסא מוכבדים ורשמיים. לילך פחות אהבה אותם, כבדים מידי. ומי זוכר שהיא בת כמעט 16 שהיא לובשת חליפה כול כך מחויטת?! אבל עינב בחרה לה, היא יועצת פוליטית אז היא פשוט תסמוך עליה בדברים האלה.

את נעלי העקב הגבוהות נעלה בזריזות ורצה אל הטלפון. עשר שיחות שלא נענו. שמונה מסיגל ושתיים מחבצלת.

סיגל ענתה אחרי חצי צלצול  "אני אהרוג אותך, אם תפסת רגליים קרות אני לא יודעת מה אני אעשה לך!, את לא נורמלית!! למה את לא עונה?? ברחת?? איפה את??"

"סליחה סליחה השעון לא צלצל כולם פה קמו הפוכים לגמרי" לילך באמת התנצלה, זה יום כול כך חשוב.

"טוב" סיגל לא התעכבה, היא באמת פחדה שלילך לא עונה לה כי היא מפחדת, אז אם זה לא זה הכול יכול להיבלע לה בגרון. "אני לפי הוויז פחות משלוש דקות אצלך, תרדי מהר"

לילך סיימה להתארגן במהירות, על הקפה היא נאלצה לוותר, החלב נגמר ואחרי שתי דקות הרכב הכסוף של סיגל כבר נכנס לחנייה, חסר סבלנות.

לקראת המדרגה האחרונה לילך מעדה קלות והעקב נשבר. היא מיהרה לעלות ולהדביק אותו כשברקע קולות צופר הרכב של סיגל שהדהד בחניה ללא רחמים.

אחרי מספר שניות ושתי שיחות מסיגל היא ירדה למטה כשעקב אחד בידה, מתנשפת ומתוסכלת.

"אוף סיגל, הכול היום התחיל על רגל שמאל, קמתי מאוחר הטלפון בלי טעינה לא הכנסתי כלום לפה ונגמר החלב לקפה" היא נאנחה "ובנוסף להכל העקב נשבר" היא הרימה אותו, מתוסכלת.

"אוף יש לי היום מזל רע, ודווקא ביום ההשבעה. רציתי כול כך שהכול ילך חלק". המשיכה, כשהיא רבה עם החגורה שנתקעה.

"את טיפשה" סיגל הגיבה..

לילך הופתעה שום נימה צינית לא נשמעה באמירה הפשוטה שנזרקה לחלל הרכב.

"כן, את ממש טיפשה, בגלל שקצת התפקשש לך הבוקר אז זהו, מחקת את כול היום? מזה מזל רע בכלל? איזה כוח יש לו להשתלט לך על יום כול כך חשוב? אני חושבת שזה צמצום להחליט שאם משהו לא הלך לי טוב אז מעכשיו הכול לא ילך לי טוב". עינה ממוקדות בכביש, ליבה עם חברתה. מנסה להחזיר אותה למסלול.

לילך שתקה רגע.

"את צודקת" אמרה לבסוף "ואת חכמה"

"ידוע"

"וענווה"

"את זה למדתי מהבוסית שלי"

"היית רוצה" לילך צחקה.

הרכב החליק במהירות לעבר החניה שליד האולם הגדול, באולם התכנסו האירועים הקשורים לממשלה.

"תודה" אמרה לילך לפני שיצאו.

"על זה שאני חכמה?"

"גם, וגם על זה שאת נמצאת כי אם לא אז זה לא היה משנה, יש הרה אנשים חכמים בעולם"

"טוב אז בבקשה, כי זה לא דבר שהולך להשתנות"

"אני חושבת שזה השלב שהאווירה נעשית קיטשית" ציינה לילך.

"בדיוק מה שבאתי להגיד"

הם צחקו, מכירות אחת את השנייה טוב מידי ויצאו במהירות לאולם, ההשבעה ממש עוד מעט ויש אינספור דברים לארגן.

אחרי זה, קרו הרבה דברים. המאפרת נתקעה בפקק, העקב שניסתה להדביק נשבר סופית והם ניסו בלחץ עצום להשיג אחד חדש, היא גם לא הספיקה להכניס כלום לפה ולהחליף מילה עם אימא.

אבל עדיין, היא ראתה את מרום דקה לפני, מאחל לה בהצלחה, היא גם עלתה על דוכן היום ונשבעה להביא שינוי למדינה הזאת, האנשים שהיא אוהבת באו לתמוך בא, החברות שלה נתנו לה גב, המדינה קיבלה אותה.

נראה לה שהיא לקחה גלולה נגד טיפשות, כי כן, היה לה יום די טוב.