הבוחר בנביאים טובים /29

יוסף והאחים.

האמת, לא ידעתי מה לכתוב, ואיך לכתוב.
אבל   secret  ביקשה.

תודה לך. הפרק בזכותך.

נזכרתי שקראתי באגדות חז"ל על הגמרא את הסיפור של יוסף ואחיו בארמון.
ותאמינו לי, זה סיפור מדהים.

אז…. אתן מקשיבות?

עשרה אחים עומדים מול המשנה למלך, השליט בפועל. ראשם מושפל. הם מנסים להבין על מה נקראו לשליט.
"ראובן, שמעון, לוי, יהודה, יששכר, זבולון, דן, נפתלי, גד ואשר בני יעקב." השליט מקריא מתוך הרשימה.
הם משתחווים.
הלב של יוסף פועם בחוזקה, האין זהו פתרון החלום?
אחיו. משתחווים. לו.

יוסף פונה לאחים במצרית, ומעמיד את בנו מנשה כמתרגם. שיתרגם לאחים את דבריו.
"למה נכנסתם כולכם משערים שונים? הרי אתם אחים! למה אתם לא כתובים ברשימה של שער אחד! לתור את הארץ באתם?!" יוסף מרים את קולו.

"חלילה! לא היו עבדיך מרגלים!" האחים נזעקים.

"ולמה לא נכנסתם משער אחד?" השליט מציג טענה, מצפה לתשובה הוגנת.

"קימנו את ציווי אבינו…" ענו האחים. מביטים זה בזה בתמיהה. אביהם ציווה שלא יכנסו משער אחד כדי שלא תשלוט בהם עין הרע. שלא ימשכו מבטים מיותרים. כעשרה אחים גיבורים ויפי תואר.
האם למרות זאת נשלחו לעברם המבטים מהם חששו?

השליט מגחך בקול. "אתם נשמעים ממש תמימים…. אבל האם לא מכרתם את אחיכם לישמעאלים? האם לא שנים מכם החרבו את שכם, העיר הגדולה?"

האחים הכו בהלם. מאיפה השליט יודע את זה?!
בראש מושפל הם מבינים שעליהם לספק קצת פרטים לשליט. "אדונינו, שנים עשר אחים אנחנו, בני איש בארץ כנען. אבינו זקן, ואיתו נשאר האח הקטן שלנו. האח האחרון אבד לפני שנים רבות. באנו לחפש אותו, אולי הוא בא כמו כולם לקנות אוכל… ולכן התפצלנו בשערים. לחפש אותו."

"איזה סיפור מרגש…" אומר השליט בלעג בלתי מוסתר. "אם אתם דוברים אמת תשלחו אח אחד שיביא את האח הקטן עליו דיברתם. ואם לא, אדון אתכם כמרגלים."

"שימו אותם בבית הכלא. אולי יהיה להם סיפור יותר טוב לספר…." השליט פונה למשרתיו.

חס ושלום שיוסף רצה לנקום באחיו! מטרה עמדה מול עיניו: שאחיו יצטערו על מכירתו בעולם הזה ולא בעולם הבא!

שלושה ימים יושבים האחים בכלא. כנגד שלושת הימים בהם הסבו צער לתושבי שכם.

אחרי שלושה ימים הם נקראים שוב אל השליט.
הפעם הוא מציע: "חזרו לביתכם, איני רוצה שמשפחותכם יפגעו מהרעב. אך, כדי שתחזרו לכאן עם אחיכם הקטן ואוכל להאמין לכם שאתם אינכם מרגלים, אחד מכם ישאר כאן…כבן ערובה…"

האחים משפילים את ראשם. "לא לחינם נגזר עלינו כך… זהו עונש על מעשינו…"
"אמרתי לכם אז…" מזכיר ראובן בכאב.

האחים לא חשבו שהשליט מבין את שפתם, לשון הקודש. ולכן לא חששו לדבר לידו.
אבל יוסף שומע את הדברים. ליבו הטוב מתמלא רחמים על אחיו. הוא רוצה לצעוק להם שהוא חי. הוא יוצא לחדר סמוך. שופך דמעות. דמעות של התרגשות וצער. רק כשנרגע הוא חוזר לחדר בו אחיו. עוטה את מסכת הנוקשות.

הוא בוחר בשמעון כבן ערובה.
שמעון היה זה שהשליך אותו לבור.
וגם יוסף רצה להפריד אותו מלוי. שלא ירקמו ביחד להרוג אותו.
עד עכשיו האחים לא הראו למצרים את הכח שלהם. עכשיו, סבר שמעון, הגיע הזמן.
החיילים מתקרבים אליו, לאסור אותו.

ואז, שמעון פותח את פיו ומשמיע צעקה מחרישת אוזניים. כל החיילים נפלו אחורה בבהלה.
יוסף ראה שהמצרים לא יכלו מול אחיו. הוא ציווה את מנשה לאסור את שמעון.
מנשה ניגש לשמעון. מניח יד על ראשו. כוחו של שמעון כמו אבד. מנשה קושר את ידיו.
לבנתיים יוסף אומר למשרתיו להכין את החבילות של האחים ובשקט מצווה להכניס לחבילות האוכל גם את הכסף אותו שילמו האחים על האוכל.
האחים יוצאים בלב שבור. משאירים את שמעון במצרים.

האחים מגיעים לבית מלון. פורקים את השקים. אחד האחים שחז"ל מגלים לנו שהוא לוי, מוצא בחבילה שלו את הכסף. הוא ממהר לספר את זה לאחים. הם מבוהלים. "מה עוד רוצים ממנו?…"
יותר מידי לעשות, לא היה להם, והאחים ממשיכים בדרך הביתה.
בבית הם פורקים את השקים ומספרים לאט לאט את מה שקרה במצרים.

"בינימין לא ירד אתכם למצרים!" קורא יעקב בצער.
"אחיו, אמרתם שחיה רעה טרפה. את שמעון שבה מלך מצרים. ועכשיו את בנימין אתם רוצים לקחת?!"

"אבא!" קורא ראובן "אני אהיה אחראי על בנימין. את שני בני תמית אם לא אחזיר את בנימין!"
יעקב מסרב. "בינימין לא ירד! הוא היחיד שנותר לי מאימו!" יעקב בוכה בצער.
האחים נסוגים. התוכנית יורדת מהפרק. לפחות לזמן הקרוב.
אבל הרעב גובר.
ויעקב מציע לבניו לרדת שוב למצרים.

"לא נוכל לרדת למצרים בלי בנימין." אומר יהודה בצער. "המושל יכעס עלינו אם לא נביא את בנימין ומי יודע מה הוא יכול לעשות… אנחנו לא יכולים לעשות דבר. חשבנו להרוס את מצרים אבל מולו פתאום נחלשנו…. אנחנו נעמוד בסכנה לו לא נביא את בנימין…"

"מדוע סיפרתם למושל שיש לכם עוד אח?" יעקב שואל בכאב.

"הוא סחט את זה מאיתנו." השיבו האחים. "רצינו שיאמין לנו שאיננו מרגלים… בתם לב סיפרנו לו על משפחותינו. לא חשבנו שהוא עלול לדרוש שנביא את בנימין…."

"אבא!" קורא יהודה "אם בנימין ירד איתנו, ספק אם ימות. אך אם לא נרד, כולנו נמות ברעב!! אני אהיה אחראי על בנימין! אם בנימין לא יחזור חי תנדה אותי מהעולם הזה ומהעולם הבא!! למה אנחנו מחכים? יכולנו כבר לחזור עם בנימין ושמעון!!"
יעקב נאנח. דמעותיו על לחייו. מסכים עם יהודה.

האחים יורדים למצרים. לוקחים איתם את הכסף שהוחזר להם פלוס סכום כסף למזון חדש. ועוד מתנות למושל. והמון תפילות שהפעם הביקור במצרים יעבור ללא תקלות.
ההמשך יבוא.