בין הקוץ לפרח /34

"אפילו חבצלת בשקט", עינב נכנסה למשרד המוכר, ריח של תבוסה קשה עמד באוויר, כולן שידרו ייאוש ובקושי הנהנו לשלום, שקועות כל אחת במחשבה האישית. עינב חייכה חיוך דק, מכירה את ההרגשה הזאת. היא המבוגרת מכולן במפלגה וכבר הייתה בכמה הפסדים של המפלגה הקודמת. בסוף הן תתאוששנה, זה יקרה.

"איפה לילך?" היא חיפשה אותה בעיניה. היא ולילך במהלך הבחירות בילו זמן רב ביחד, היא צריכה להיות איתה עכשיו, לראות אך היא מרגישה, לעודד, לנחם.

"היא במרפסת, מתאווררת". סיגל עניינית, עסוקה בלסדר כמויות של מסמכים בקצב מסחרר. כל אחד ואיך שהוא מתמודד.

עינב דפקה קלות על החלון השקוף ופתחה אותו, אוויר אביך עמד בחוץ 'זה עדיין שיפור מהאוויר במשרד'. לילך עמדה שם נשענת על המעקה. עינב הסתכלה על פניה, שום הבעה מיוחדת. לא עצב, לא ייאוש, לא אכזבה. כלום ושום דבר.

"זה עדיין לא הסוף, את יודעת". היא נעמדה לידה, "זה רק כישלון קטן בדרך להצלחה". היא יודעת שזה נשמע קלישאתי אבל מה נעשה שבפוליטיקה זאת המציאות. כישלון הוא לא סוף העולם והזדמנות שניה תמיד באה.

"את נלחמת בכל הכוח, עשית כל מה שיכולת", היא עצרה לרגע. "את צריכה להיות גאה בעצמך". עינב שוב הסתכלה עליה, פניה עדיין לבשו כלום. היא ידעה שלילך משתמשת במה שלימדה אותה מסתירה רגשות שנחשבים אצלה כלא רצויים. היא זאת שלימדה אותה ללבוש כלום, שכחה לספר לה שלפעמים מותר להרגיש בקול. לפעמים חייב.

לילך, עוד מעט תנצחי אני בטוחה, אבל עכשיו הפסדת, הפסדתן. מותר לך לכעוס ולבכות ולצרוח, אם תעצרי אותם את יכולה לאבד גם רגשות אחרים, שמחה, התרגשות ואהבה", היא תפסה את מבטה.

"תתרגשי בשיא הווליום, תבכי ותצחקי ביחד, אל תתאפקי. זה עוד שיעור בלהיות ראשת ממשלה טובה".

לילך חייכה חיוך קטן, "אני לא אהיה ראשת ממשלה בשנתיים הקרובות, אל תדאגי". חיוכה מריר, אבל עדיין, עינב ראתה את עיניה שהתרככו מעט.

היא ידעה. כשילכו האנשים, והלילה ירד ויכסה את פניה, לילך תבכה.

*

המשרד התרוקן מהבנות המחויכות שהיו בו, ריח פרחים חגיגי באוויר, מגלה מעט ממאורות יום.  השעון כבר תיקתק את שעות הלילה המאוחרות, יסמין סגרה את החלון הגדול, נועלת אותו. היא שלחת את כולן לפניה, רצתה קצת זמן שקט לעצמה, לפני שתחזור הביתה לחגוג פעם נוספת.

היא התיישבה ליד השולחן במשרדה, מפנה ממנו זרי פרחים. הזר ממשפחתה חימם את ליבה והיא התעכבה עליו רגע, נותנת לתחושות הטובות למלא אותה. כשהניחה אותו בערימה, זר אדום וגדול תפס את תשומת ליבה, פתק קטן בכתב יד חובר אליו, "לעירית, מל טוב", למה שלחו רק לעירית? טוב זה בטח מכרה שלה היא הסתכלה בסקרנות על השם 'אורן שלב'. טוב, כנראה ידידה של עירית.

היא החזירה אותו לערימה והתיישבה שוב בשולחן, שנראה גדול פתאום, נושמת עמוק את השקט המבורך. היא ניצחה, הם ניצחו. הראש שלה צעק משפטים שכמעט לא הצליחה להאמין להם, איך זה הגיוני? האם כל הסקרים שיקרו שקר מוחץ כל כך? היא התנערה קלות, הקול הזה לא הפסיק לקפוץ לה למחשבה, להציק. היא פתחה את המחשב, רוצה לראות שוב את ההודעה על הניצחון, להאמין בה, לה.

"מפלגת קדימה זכתה ברוב קולות ותכהן בקדנציה הנוכחית בקואליציה", הודעה עניינית כל כך, על הדבר הכי מרגש שקרה לה בחיים. עיניה בלעו שוב ושוב את המילים האלה, נהנות.

'…בהשתתפות עורכי הדין ערן סגל ואורן שלב' המשך ההודעה תפסה אותה, היא כיווצה את גבותיה, אורן. אורן שלב. היא עורכת דין מהמדינה, אה זאת היא ששלחה פרחים, רגע, למה היא שלחה לעירית ולא לכולנו?!

פתאום התעורר ביסמין חשק עז לקום וללכת הביתה, לגרום למוח שלה להפסיק לנסות להרוס הכול ופשוט לחיות את הרגע, בין המאושרים בחייה, כביכול.

אבל היא הכירה את עצמה, היא לא תוכל להיות מאושרת אם לא תראה שהכול תקין.

המוח שלה צעק שהכול בסדר, למה לנסות להרוס?! היא הוזה ופרנואידית. שתפסיק הרגע.

היא נאנחה, נכנסת למרכז המידע מקווה שלא תצטער על הרגע, חיפוש קצר סיפר לה שאורן היא עורכת דין מנוסה ומקצועית שכבר שנים עובדת במדינה וסופרת קולות מטעם המדינה.

'נו, הנה, לא קרה כלום. היא כבר שנים שם ואמינה מאוד'. יסמין נשמה עמוק, מדפדפת בפרטים על חייה האישים, היא מקדמת בזמנה האישי את הארגון "דואגים להישאר ירוקים", היא תורמת לו רבות ונפגשת עם חברות הארגון.

גם עירית בארגון הזה, היא מדברת עליו המון.

'לא קרה כאן כלום', התחנן קול בתוכה, תפסיקי כברי. הידיים שלה המשיכו לתקתק, לא מקשיבות לראש, מקשיבות ללב. הכול התערבב לה, מחשבות דייסתיות מילאו אותה ובחילה קלה לחצה לה בבטן.

עירית, מה עשית??