"שותפות להשכרה" / 7

אין כמו בבית

לפרק הקודם

תקציר פרקים 1-6

(אלי)

נשק מוברח לארץ ממצרים דרך סיני על ידי כנופיית סווארכה שמקום מושבה הוא סיני.

יחידה X (גל, גלידונית ובמבי) נשלחו לסיני לעקוב אחרי הנשק. באמצע המעקב הן כמעט נלכדות. ברגע האחרון הן מצליחות להתחמק בעזרת בנות יחידה Y שבאות לעזור להן וחוזרות למטה המוסד.

במטה המוסד שושי וחמנייה מגלות שיש חפרפרת שמעבירה מידע סודי לכנופיית סווארכה וזאת הסיבה שהמוסד נכשל בפעולותיו כנגד הכנופייה. הן אומרות את זה לרמס"ד ספרינגפילד, והיא מנסה לחקור את בנות יחידה X ולראות אם אחת מהן בגדה.

כאשר השב"כ מתוודע לכשלון המוסד הוא דורש שיתוף פעולה, ורינה, סוכנת שב"כ, נשלחת למטה המוסד כדי שתעבוד יחד עם סוכנות המוסד לסיכול הברחות הנשק.

לאחר שיחידה Y (חצי משרה, מקלות בגלגלים וגולה) חילצו את בנות יחידה X הן נשלחות חזרה לסיני במטרה לאתר את מבריחי הנשק. גלגלים במקלות מצטרפת אליהן כדי לשמור על אחותה מקלות בגלגלים. בדרך הן מגלות שנעצו באקדחים של ארבעתן סיכות שיש בהן שבב איתור. הן מבינות שאחת מהן, או מיחידה X שהייתה איתן קודם, הצמידה לכולן את הסיכות. הן משערות שהיא עשתה את זה בשביל כנופיית סווארכה. הסוכנות מוציאות את הסיכות מהאקדחים ומחליטות לחזור למטה. בדרך רכבן מתנגש בעמוד ונהרס, הן מחליטות ללכת רגלית למקום יישוב קרוב.

המוסד מגלה נקודת מיקום מדוייקת בסיני שם הנשק עובר. יחידה X נשלחות לשם.

צוות Z (הלה ואגסית) שנמצאות בסיני, נחטפות על ידי ערבים שמטרתם לא ידועה. הערבים מציגים לפניהן סוכנת מוסד בשם חיה.

הילדה נוי נחטפת בדרכה מבית הספר הביתה.

(במבי)

"פצעתי את הילדה, נוי, אחות של הסוכנת שעובדת איתנו".
"והם עוד לא יודעים מזה?"
"לא", הוא ניקה את הסכין בקור. אדיש. "היא במחסן, במרחק של כמה קילומטרים".
"ערה?"
"צורחת מכאבים".
"אנחנו צריכים אותה שקטה", נעץ בו מבט של מורת רוח.
"לצאת להרגיע אותה?"
"בלי יותר מידי מכות. אני רוצה אותה בחיים. היא תהיה סחיטה קלה".
הוא הנהן. פושט את המעיל הירוק ומחליף בגדים. "התוכנית הזו חייבת להצליח".

* * *
(מקלות בגלגלים)

היא הסתובבה סביב עצמה במעגלים.
ידה רעדה על הטלפון ולא הצליחה להגיע להחלטה, הקולות צעקו בתוך ליבה וכמעט שהתחרשה. התמונה של נוי, מיוסרת במחסן נטוש, צפה ועלתה בה‎.
היא נשמה עמוק מנסה להשתיק את הקולות הזועקים והתקשרה, "הסוכנות שאתם מחפשים נמצאות מאה עשרים מטר צפונה מהבונקר שלכם",
היא ירתה את המילים במהירות מנסה לא לחשוב על משמעותן.
"קיבלתי". צליל הניתוק חדר לאוזנייה ונשמע לה באותו רגע הצליל הכי מאיים שקיים.
מצפונה ייסר אותה קשות ורק המחשבה על נוי הסובלת הצליחה להשתיק אותו.

* * *
''בוס תראה איזה יופי מה שעשיתי נכון?" הצעיר חייך חיוך זחוח שהתפשט מאוזן לאוזן.
"לטובתך כדאי שתמחק את החיוך הטיפשי שלך מהפנים ומהר", סינן הבוס בעצבנות, "אילולא הטיפשות שלכם היינו יכולים לתפוס אותן מזמן". נשף לעצמו בכעס ויצא בטריקת דלת‎.
"אבל עוד לא ראית איך תקעתי אותן בעמוד", התלונן בקול מסכן.
הוא עבד שעות רבות על מנת לפרוץ למערכת האוטומטית של הרכב של הסוכנות וחיכה למחמאה מהמפקד.
"תשתוק כבר!" חברו הרזה והגבוה צרח עליו, לא סובל אותו בשל בורותו.
"אם לא אבא שלך, כבר מזמן היית בשוק בבסטה של העגבניות" הוסיף בזעם.
הבחור שתק מהסיבה שידע שכל מילה שאמר חברו מדויקת לגמרי, "צריך לשלוח לשם חוליה לפני שהן יברחו", הוסיף לדבר במעשיות, הוא קם ממקומו טרק את הדלת והלך לנסות להרגיע את הבוס הזועם.

"המפקד אתה שולח חוליה?" שאל בענייניות.
"לא", זעם הבוס. "פספסנו, הן כבר בגבול ישראל".
הגבוה שתק לרגע, מבין עתה מדוע מקודם כעס כל כך.
"למה הן עשו את זה?" תמה, "הן יודעות משהו?" שאל.
"אני מקווה שלא" הבוס ענה באיטיות הוא חיבב את הבחור, היחיד מכל חבריו עם ראש על הכתפיים, כפי שנהג לומר.

* * *

(אלי)

אלי נכנסה לחדר של ספרינגפילד בסערה.
"את יודעת מה קורה עם הלה ואגסית?" היא שאלה את ספרינגפילד וכעס היה מהול בקולה "חמנייה אמרה לי שאת יודעת מזה"
"כן, אני יודעת", אמרה לה ספרינגפילד שהבינה שלא יהיה ניתן להסתיר את המצב לנצח.
"ספרינגפילד. מה הולך כאן?" קולה של אלי היה קצר רוח.
"על מה את מדברת?" שאלה ספרינגפילד בקול הכי רגיל למרות ששתיהן ידעו בדיוק למה אלי מתכוונת.
"למה את לא מדווחת לי שקרה להן משהו?! כבר כמה שעות שאני מנסה ליצור איתן קשר ללא הצלחה. בזמן האחרון אני מרגישה שקורים כאן יותר מידי דברים שאני לא יודעת עליהם…"
ספרינגפילד נשמה עמוקות, "תקשיבי אלי, יש כאן מישהו שמשתף פעולה, כנראה אחת מהסוכנות שלך. אני מצטערת, אבל לא יכולתי לומר לך כלום לפני שהייתי בטוחה שזו לא את. מידע שקרי הגיע אלינו בכמויות, סיכות הגיעו לאקדחים של סוכנות שלנו. לא הייתה לי ברירה, פניתי לעזרת השב"כ".
"אז רכבת היא סוכנת שב"כ?" אלי לא בזבזה זמן על עלבונות, היא ניסתה לחבר את הנתונים במהירות.
ספרינגפילד הנהנה, "היא אמורה לרחרח כאן ולראות אם יש משהו חשוד אצלנו במטה. בנוסף גם השב"כ בודק מה עם הסוכנות הקבועות בסיני, הלה ואגסית. לפי מה שסיכמנו צוות של השב"כ יתחזו לערבים ויחטפו אותן, וינסו לבדוק את האמינות שלהן".
"אמממ…" היא התלבטה עד כמה להטיל ספק במעשיה של מפקדתה, "זה לא מוגזם??כלומר ההתערבות של השב"כ ולביים חטיפה… זה יפגע בכל האמון של הסוכנות במערכת".
"ברמה העקרונית יכול להיות שאת צודקת, אבל בפועל אין לנו ברירה. את מבינה מה זה אומר שאחת מהסוכנות שלנו משתפת פעולה עם גורמים עוינים?!?!"
אלי הנהנה באיטיות.

* * *

(במבי)

"זה היה מובן?"
במבי הנהנה, פולטת כן חלוש. נושמת. נושפת. חסרת כח.
"רוצה תמונה שלה?" שאל בחביבות מבחילה.
"אני אשמח".
'מתמונה אפשר ללמוד כל כך הרבה'. הלב שלה פעם בחוזקה.

צליל שקט.
במבי פתחה את התמונה בלהיטות. הלב שלה התכווץ, רועד.
נוי נראית נורא, חיות פרא. השפתיים שלה רטטו.
"המידע שאת מעבירה שווה זהב", חבט לה במצפון בעוצמה, מרסק לאלפי רסיסים מדממים.
"אם תפסיקי… הקדיש על אחותך, ילדה בת שש בסך הכל, יהיה קרוב מתמיד", הוא נהנה להפחיד אותה. להשפיל.
היא הצטמררה לרגע. "הבנתי", קר. "להתראות".
* * *
במבי נכנסה לחדר כמו רוח טורנדו סוערת. "יש תמונה!"
"של נוי???" גל קפצה מהכיסא.
"כן", הגישה לה את הנייד בשתיקה.
גלידונית הביטה על שתיהן במבט חמור, "אנחנו יודעות שיש בוגדת נכון?"
גל הנהנה, עיניה נועצות כמגנט לתמונה, "אני מעבירה לצוות m".
"לאיזו סוכנת יש אחות בשם נוי?" המשיכה. ממוקדת.
במבי נרעדה. אני אבודה אם הן מגלות את הבגידה שלי, הסחיטה.
אבל מסתבר שהערבים יודעים לעשות עבודה בדייקנות נאצית.
אף אחת לא יודעת על אחותי הקטנה והמתוקה.
במבי כלאה אנחה. נואשת.

נמאס לי.

* * *
(א.ג סוכן מוסד)

פאטמה רצה במורד הרחוב, יש לה הרבה להספיק היום. הכביסה מחכה לה כבר מיום ראשון וסאלים צריך לחזור גם הוא. היא צריכה לבשל משהו.
היא נחפזה לביתה ולא שמה לב לבאים ושבים. פתאום שמעה פאטמה קול מוזר, צעקות לא ברורות. היא ניגשה לראות מאיפה הן באות. זה מהמחסן, הבינה מיד. מוזר, כבר מלא זמן לא נכנסה אליו. לפחות מאז פטירת אמה, לפני שנתיים, כשהיא הייתה צריכה להעביר את הדברים הישנים לשם. מעניין מי נמצא בו? זה נשמע קול רך… ילדה? אולי היא מדמיינת? עכשיו היא ממש עסוקה אבל רשמה לעצמה לבדוק את זה לכשתתפנה.
* * *
פאטמה נגשה למטבח. יופי הכביסות מאחוריה. צלצול טלפון. מי זה עכשיו? אין לה זמן אם זה דחוף הוא יתקשר מאוחר יותר…

צלצול טלפון שני. מתעלמת.
הטלפון בשלו ממשיך לצלצל…
"הלו?" ענתה פאטמה קצת נרגזת.
"פאטמה? כיף אלחאל?" שאל הקול מעבר לקו.
"כול אשי תמאם… מה איתך נור?" שאלה פאטמה את שכנתה. תמיד אהבה לדבר איתה על דה ועל הא. אולי היא תנעים לה עכשיו את זמן הבישולים.
פאטמה נכנסה למטבח עם הטלפון ביד אחת וספר מתכונים ביד השנייה. היא צריכה גם להספיק משהו בדרך…
"אז את שומעת פאטמה? עשיתי אתמול את הקציצות שלך, מוחמד אהב מאד רציתי לשאול אותך עם מה את בדרך כלל מגישה…"
"עם פיתה בגריל זה יוצא פצצה", אמרה פאטמה כולה נלהבת.
"אה כן? ועל מה את אופה אותם?" שאלה בסקרנות נור.
"על סיר גריל".
"אה ואללה, שוקרון! אני צריכה רק לעלות את הסיר שלי מהמחסן…"
פתאום נזכרה פאטמה בקולות שבקעו מהמחסן בחוץ והחליטה לשתף את נור. אולי היא יודעת על זה משהו?
"נור את ידעת מה יש שם במחסן שלנו בחוץ?" שאלה פאטמה. מתחרטת באותה שניה על הצורה בה שאלה את שאלתה…
"אנא עארף? תגידי לי את…" נור שאלה מופתעת.
"שמעתי משם קולות, יכול להיות שסתם דמיינתי?"
"אולי זה קשור לבעלך?" הציעה נור בזהירות.
"יכול להיות, אבל אקבל על הראש אם אשאל, עדיף לא להתערב. אולי עדיף גם שלא אלך לראות. לא חסר לי צרות."
היא לא ידעה אבל באמירה פשוטה זו הכניסה עצמה לצרות צרורות…

* * *

 
פאטמה יצאה מהבית עם סל ביד. היא תמהר לקנות את הדברים ותחזור לבשל.
בשוק היא הסתובבה בין הדוכנים של הפירות והירקות מחפשת בקושי את הטובים והבשלים שבהם. מרחוק נראתה דמות מוכרת שמתקרבת לעברה ומנופפת לשלום. נור.
"אהלן, כיף אלחאל?"
"מומתז מה איתך?" שאלה פאטמה.
"מה יכול להיות? עושה קניות. בדוכן שם יש דגים טריים כדאי לך לבדוק."
"תודה אני באמת אלך."
"אבוא איתך! נו? מה חדש עם המחסן? גילית משהו?"
"לא, מפחדת מתוצאות…"
"אולי אבוא איתך לבדוק? מה את אומרת?"
"מה להכניס גם אותך לזה? את יודעת מה יקרה אם זה באמת קשור לבעלי והוא יגלה אותנו…"
"כן… אבל כדאי לפחות שתדעי מה יש שם, בכל זאת זה המחסן שלכם ובטח יש שם דברים חשובים. אולי בסוף בעלך עוד יודה לך שגילית שפרצו לשם וגנבו לו ציוד".
"טוב, נגמור פה ונלך".

* * *
"עכשיו דווקא יותר שקט, אני זוכרת שאתמול שמעתי קולות"
נור התנשמה, אזרה אומץ, ואמרה: "בואי נכנס"
פאטמה פתחה בשקט את הדלת שמאפשרת מעבר קטן לבן אדם בודד, מודעת לסכנה העורבת לה ולבוץ שהיא נכנסת אליו.
נור נכנסה מיד אחריה. בתחילה הן מצמצו בנסיון להתרגל לחושך ששרר במחסן אבל לאחר כמה שניות התמונה התבהרה. הן הופתעו לגלות ילדה קטנה ישובה על כיסא. קשורה.
היא הייתה מוכה ודם נטף מפצעיה. היא הסתכלה עליהן ,בעיניה המיוסרות אימה מעורבת בצער.
"מ… מה את עושה פה?" שאלה נור נדהמת. פאטמה לא הייתה יכולה אפילו לדבר. נוי לא הבינה את הערבית.
"מים… מים…" אמרה נוי בשקט ובפחד מנסה להרטיב את שפתיה בקצת רוק, לא מודעת לזה שזה ייבש אותן עוד יותר.
"מה היא אומרת?" שאלה פאטמה, שלא ידעה את שפת העברית, את נור.
"היא רוצה מים", אמרה נור והוציאה מהסל בננה. פאטמה נכנסה בינתיים לביתה וחזרה אחרי כמה דקות עם כוס ובקבוק.
נור טיפלה בנוי. היא הרטיבה את פניה במים צוננים והאכילה אותה את הבננה. נוי הודתה לה בעינייה העצובות והשתיים מיהרו ללא אומר מילים לצאת מהמחסן לפני שסאלים יחזור.

"למה את לא אומרת כלום?" שאלה נור את פאטמה בצאתם.
"מה את רוצה שאגיד?" פאטמה הרגישה איך הסל נהיה כבד מפסיעה לפסיעה.
"את חושבת שלא היינו צריכות להיכנס?" שאלה נור. שאלה טובה.
"בשבילה כן בשבילי לא…" ענתה פאטמה. היא מעריצה את בעלה ואת עבודתו אבל יש לה חולשה לילדים. למה עושים את זה? למה? מה הם אשמים במעשי ההורים שלהם? היא לא תבין זאת לעולם.

* * *