שוב אני:)

קורונה, פסח, ועוד:)

שלווום שותפות!
זאת שוב אחות של בקי, כותבת הטוסטים בקביעות!

למרות שלאחרונה קצת נעלמתי, אבל אל תדאגו! יש לי הסבר להכל, או כמו שבקי אומרת לי:
"זה לא שאת צודקת, את פשוט חופרת עד שזה נשמע הגיוני…"
אני בכיתה ה' להזכירכן, והמורה שיפי הודיעה לנו בחודש טבת שהמיצב"ים השנתיים קרבים ובאים אלינו (אימלהה) ולכן יהיה לנו הרבה שיעורי בית והכנה, או כמו שהמורה שיפי קראה לזה- "לימודים איסטניסטים" או איטנביסטים? לא זוכרת…
וגם התחילה פעילות בת מלך השבועית שאני כל כך אוהבת! המדריכה שלי מזה חמודה! והיא בגיל של בקי! קוראים לה מוסי, ומיד כשסיפרתי לה שאני אחות של בקי היא התחילה לתת לי יחס מיוחד! נראה לי שקוראים לזה פרוטקציה!! כן, זו המילה!
מה אתן חושבות, זה שאני בכיתה ה' לא אומר שאני לא יודעת כלום מהחיים שלי, כמו שבקי אומרת לי הרבה…
ומאז המדריכה מוסי שולחת אותי הרבה החוצה לגזור דפים, לצלם דפים, לעשות סיבוב ולחזור, להביא פתק למרכזת, לעזור למרכזת. נכון מגניב?

רק שאני כמעט לא נמצאת בפעילות, אני אסביר למוסי שאני מעדיפה יותר להיות בכיתה…
ובנוסף להכל, אני בחוג ריקוד. זה כל כך כיף! כשאני רוקדת, אני מרגישה כמו ציפור!
אבל עם כנף שבורה, כי איכשהו תוך כמה דקות אני נתקלת בילדה שמולי ושתינו נופלות בחבטה על המזרונים.
ובסך הכל, היה לי חצי שנה ממש עמוסה וכיפית.
אז למה אני מספרת לכן את כל זה, אתן בטח שואלות?
פשוט כי כל זה הפסיק לאחרונה.
זה התחיל קצת לפני פורים.
בארוחת ערב אחת כשישבתי וספרתי בהתלהבות לתולי אח שלי על התחפושת היפה שאני הולכת להתחפש אליה, אבא נכנס למטבח וסיפר לאמא על מגף שמשתולל בסין.
האמת? צחקתי מאוד. כי בחיים לא ראיתי מגף שמשתולל. אולי בסין הרחוקה יכולים לקרות כאלו דברים. אבל לא הבנתי למה אבא מספר לאמא את זה.
שאלתי אותו, והוא צחק ואמר לי שזה לא מגף, זו מגיפה, מחלה מדבקת שמסכנת לפעמים חיים, ולא מצליחים לעצור אותה.
שאלתי את אבא אם היא יכולה להגיע לארץ ישראל, ואבא ענה שהוא מקווה מאוד שלא. וצריך להתפלל.
וזהו.
אחרי יום שכחתי מהמגף, כי הייתה לי תחפושת להכין, וככה חלפו להם עוד כמה ימים, וגם פורים נגמר. היה ממש שמח!
ובשושן פורים, בדיוק כשסיימנו למיין את כל המוצרים מהמשלוחי מנות, אבא חזר מתפילת שחרית עם בשורה חדשה ומלחיצה- הקורונה נמצאת בישראל, ומתחילה להתפשט.
אבא סיפר לאמא ולגדולים כל מיני עובדות משעממות, אבל למרות שלא הבנתי הכל התחלתי לדאוג:
חולים שנמצאים לבד באישפוז, משפחות שנכנסות לבידוד, רופאים שלבושים בחליפות לבנות כמו אסטרונאוטים, והתחלתי לדמיין את זה. זה לא היה נראה טוב בכלל.
אמא לפתע הבחינה בי, ביקשה מאבא והגדולים שיפסיקו לדבר על זה, וניגשה אליי.
"בקי חמודה, אין לך מה לחשוש. אנחנו נקפיד על כל הוראות הבטיחות ונתפלל להשם. ארץ ישראל היא הארץ הבטוחה ביותר בעולם, ככה הרבי אמר!" אמרה וליטפה את לחיי, שלמרבה ההפתעה היו רטובות.
נרגעתי קצת, אבל עדיין נשארתי מודאגת.
מאז עבר עוד כמה זמן, ועכשיו אתן יודעות מה קורה סביבנו.
כולנו בבית מאז שהודיעו בחדשות על החופשה, רק אבא ואמא יוצאים לפעמים לקניות ממש חשובות, מצוידים במסכה, כפפות ואלכוג'ל.
אנחנו מנקים לפסח, עושים יצירות ופעילות לעצמנו, משתעממים ורבים מדי פעם.

בקי ממש גדלה לאחרונה. היא פחות רבה איתנו ועוזרת הרבה לאמא בנקיונות. שמעתי את אמא אומרת בטלפון בלילה לסבתא רוחה שהיא לא מזהה את בקי. בקי מתנהגת כמו בחורה גדולה לכל דבר ועניין.
ותתפלאו, זה העציב אותי.
כי כמה שבקי ואני רבנו, ורוב הזמן היא לא דיברה איתי כמו לגדולה, היא הייתה אותה בקי.
ועכשיו היא משהו אחר.
התחלתי לעקוב בדאגה אחרי בקי, מנקה את הבית, משוחחת עם אמא, מספרת לתולי ולקטנים סיפור לפני השינה, משתנה לבלי היכר.
וערב חמישי אחד, כשהגיעו העיתונים, חיפשתי את עלון הילדים ולא מצאתי. לאחר כמה דקות של חיפוש גיליתי אותו על מדף גבוה. קירבתי למדף כיסא ותכננתי לקחת את העיתון, כשלפתע בקי לקחה מהמדף את העיתון והתקדמה לכיוון הספות.
"בקי!!" כעסתי נורא. היא לקחה לי את העיתון!
"אני שמרתי לי את העיתון אחרי ניקוי המטבח. תחכי שאגמור" ענתה לי והתיישבה לקרוא.
"זה לא פייר! אין כזה דבר שמירות! ואני ראיתי אותו ראשונה!" צעקתי.
"תפסיקי לצעוק. אם יש לך בעיות תלכי לאמא. את בכלל לא עוזרת כמוני!" צעקה חזרה בקי.
אמא נכנסה לפתע לסלון עייפה.

"בנות! על מה המהומה? בקי! לא מתאימה לך ההתנהגות הזו! ואת- רוצי להתארגן לשינה. לא צועקים אצלנו בבית!" גערה בנו אמא.
בקי מלמלה מילות התנצלות, אני הלכתי לחדר להתארגן כשחיוך של ניצחון על פניי.
כי מה כל זה משנה, אם בקי חזרה להיות בקי?!
אז זהו לבינתיים, מקווה שאצלכן הנקיונות הולכים בנעימים, ושאתן נשארתן אותו הדבר, לפחות בשביל אחיות שלכן.
שנהיה כולנו בריאים!