שביל דו-סטרי

בנתיב השמאלי.

דיתי לא באה. גם לא מירי. המחנכת יודעת מה קרה. הבנות עוד לא. אתמול בשעה מאוחרת הייתה ההלוויה. אחרי עשר.
היא היום בבוקר קבלה את ההודעה.
היא מחלקת מבחנים. מודה לה' בלב שהבנות לא יודעות דבר.
שעתיים אחר כך הבנות כבר יודעות. חברה של גיטי פוצצה את הסיפור.
הבנות באימה. מינדי בוכה. המורה מנסה להרגיע את הכיתה.
רחלי מתיישבת ליד מינדי. "אסור לנו לשפוט את דיתי…" היא לוחשת לה.
מינדי לא מסוגלת להשאר בכיתה. היא מבקשת רשות להשתחרר. המחנכת מבינה. משחררת. גם את רחלי.
הן יוצאות מהסמינר. "לאיפה עכשיו?" רחלי שואלת אותה.
"למיטה שלי…." היא בקושי עונה.
רחלי מבינה אותה.
הן מתקשרות הביתה.
רחלי עולה הביתה. אמא שלה בבית. היא שופכת הכל.
מינדי עולה הביתה. פותחת עם המפתח. הבית ריק. היא בוכה במיטה.

אחרי שעתיים שהיא בוכה מישהו דופק בדלת. היא קמה.
רחלי לבושה בשמלה סגולה. נראה שהיא גם אכלה.
"מה איתך מינדי?" היא שואלת כשמינדי פותחת. חולצת התלבושת שלה מקומטת לחלוטין.
מינדי שותקת. מורידה את הראש.
רחלי יודעת שאין אף אחד בבית של מינדי בשעה הזאת. מבינה את מינדי.
"בואי. תחליפי בגדים. תאכלי משהו ונצא."
מינדי עושה מה שרחלי אמרה. חצי שעה אחר כך היא מרימה טלפון לאמא שלה ונועלת את הבית.
הן עולות לבית של דיתי.
הבנים יושבים בסלון. הבנות יושבות בחדר הבנות.
לפני חצי שנה הם שיפצו קצת וסגרו חדר קטנטן. דיתי רצתה אותו. גיטי ויתרה לה. למרות שהיא יותר גדולה. לא הפריע לה להיות עם ליבי בת השש ביחד החדר היה גם ככה גדול. דיתי רצתה להיות לבד.
דיתי קמה לוקחת את הכסא שלה לחדר שלה. כשחברות שלה באות היא יכולה להיות לבד.

בנתיב הימני.

תמי התחילה להתעורר. הרופאים שיעלי הזעיקה אמרו שזהו תהליך שיקח זמן ושיהיה מישהו לידה.
יעלי מלטפת את תמי. רוצה לראות את העיניים שלה נפקחות.
אהרון יצא לשחרית לפני זה. היא מחייגת לענת. ענת מבקשת סליחה מליאת אומרת לה לישון לפני שהיא עונה ויוצאת מהחדר.
היא ממהרת למיטה של תמי.

אחרי שעתיים שענת עוברת בין המיטה של ענת למיטה של תמי תמי מתעוררת.
היא רוצה לדעת מה קרה איתה. מה קרה לכולם. אהרון מספר לה. השאלה הבאה שהיא כותבת על הדף זה: מה קרה לאישה החרדית שהייתה לידינו?
"נפטרה." אהרון משיב. עצוב.
תמי פותחת זוג עיניים ענקיות.
'מי זו? איך קוראים לה?'
"נחמה קליין." אהרון עונה
לא מבין למה תמי מתעניינת באישה ההיא.
'מה קרה?' היא כותבת שוב.
"רכב שעבר באדום העיף אתכן. האישה החרדית שהייתה הכי קרוב נפטרה במקום. את שהיית אחריה נפגעת ואיבדת את ההכרה…"

תמי עוצמת עיניים. היא זוכרת רק את הצרחה של ליאת. היא מבינה שאם האישה החרדית נחמה קליין לא הייתה היא זאת שהיתה נפגעת הכי חזק. ובעצם למות.
היא בוכה.
ענת נבהלת. "כואב לך משהו?"
כן. הלב. היא מנענעת את הראש לשלילה.
אמא לא תבין. אולי יעלי.
תמי עוצמת שוב עיניים. היא עייפה מאוד. הרופא שבודק אותה לא כל כך מרוצה.
ענת ברגע שתמי נרדמת עפה לליאת.
"איפה היית?" ליאת נרגזת.
"תמי התעוררה…" היא לחשה.
"הוד רוממותה." ליאת כעסה.
"ליאתי. שתיכן בנות שלי. וגם תמי פצועה. לא רק את."
"תמי לא הייתה שם לבד נכון? היא הייתה עם אבא!" ליאת מתריסה
"תמי נפצעה יותר קשה ממך… אני מצפה ממך האחות הגדולה ליותר בגרות והבנה …."
אבל אם זה נוגע לתמי אין בגרות. ואין הבנה.