שביל דו-סטרי

השתלבות.

מה היא אמורה לענות? הן רק בנות ויום עכשיו. היא תשאיר את הפלאפון דלוק.
"תודה." היא מנסה להיות מנומסת.
ברכב תמי מספרת לה. הכל. על הילדות שלה. על אחותה. על התאונה. על האשמה. יעלי פעם ראשונה שומעת את זה. היא המומה לגמרי. לא מאמינה שאת זה תמי סחבה מעל חצי שנה.
הן מגיעות לכתובת שדיתי אמרה להן. דיתי מסמיקה. "הבאת אותי עד הבית…"
"נכון. הן גרות ממש כאן. תחנה הבאה אצלי.." היא קורצת ליעלי.
דיתי לא מסוגלת לזוז.
"אני… אני לא חשבתי ללכת הביתה…" היא לוחשת. יעלי מסמנת לשרי להמשיך בדרך. דיתי נפתחת מספרת. הכל. על מירי. על לאהלה. על התאונה. על לאי. על עטלי. על הפלאפון. הן מגיעות הביתה יעלי פותחת את הדלת. שרי ממשיכה לבית שלה.
יעלי מביאה כוסות מים לבנות. מקשיבה להמשך הסיפור של דיתי. הבדידות שלה. על מה שקרה אתמול. על הבריחה שלה.
תמי מסתכלת על דיתי. הילדה הזו עושה מסלול הפוך ממנה.
מחשבה נופלת לה. לא. הן יעלו יחד. יתפסו יחד. אולי בגלל זה נחמה מבקרת אותה בלילות.
היא חושבת על זה. אם נחמה לא הייתה מבקרת אותה בלילות היא לא הייתה מזהה את דיתי. ודיתי צריכה אותה עכשיו.

היא מנסה לחזור להקשיב לדיתי.
דיתי מתחילה לבכות. תמי לא בדיוק הבינה למה. תמי קמה מחבקת את דיתי. דיתי לא מתנגדת. זה מוזר לה. היא זרה לדיתי לגמרי. היא מבינה שכנראה כן יש לה תפקיד.
היא מחליטה לספר את זה לדיתי.
יעלי כמעט בוכה כשתמי מספרת על לילות בלי שינה. "אמא שלך לא כעסה. רק היתה מהורהרת."
דיתי בוכה.
תמי גם.

דיתי מוציאה את הפלאפון זורקת על השולחן. בוכה.
יעלי מעריכה את הצעד. דיתי ספרה על מה שיש לה עכשיו. על הפלאפון. על אחותה.
"את מדהימה." יעלי אומרת לוקחת מעטפה מבקשת מדיתי לנעול את הפלאפון. לגמרי. מכניסה למעטפה. סוגרת.
"תחזרי הביתה. כבר מאוחר. אולי דואגים לך. תמי תשמור לך על הפלאפון. אין לך שם דברים חשובים?" היא שואלת.
"רק שטויות…" דיתי עונה בלחישה.
"אז עכשיו אין לך את המבחן הזה. תחזרי הביתה."
היא מלווה אותה החוצה.
"תבואי עוד. תמי ממש תשמח."
דיתי מחייכת. "תודה."

בנתיב הימני.

"הקב"ה פשוט כיוון הכל!" יעלי נסערת. היא סוגרת את הדלת. "תחשבי שאם לא היינו יוצאות היום. או לא היית חולמת על נחמה."
תמי מרוגשת. "אני גם חושבת ככה." "הכל. כל כך מדיוק." יעלי הולכת למטבח. "בואי תאכלי. יש שניצלים מאתמול." היא קורצת לתמי. "לקרוא לך מאמי או שויגער?" תמי שואלת.
יעלי מתגלגלת מצחוק. "איך שבא לך." "נראלי אני אלך על בעלבוסטע. או איך שלא אומרים את זה…" תמי צוחקת.
"הכי טוב! תודה על המחמאה." יעלי מוציאה סכום. מביאה את האוכל.
"מה זה בעלבוסטע?" תמי נזכרת לשאול.
יעלי צוחקת. "מילולי בעלת הבית- עקרת בית. אבל אומרים את זה על אחת שהיא חרוצה ומטפטפת בית."
"יופי. ברוך שכיוונתי." תמי צוחקת.
"מאיפה למדת את זה?" יעלי מצטרפת שוב לצחוק.
"מלי אמרה לי את זה אתמול והסבירה לי מה זה אומר…."
"חמודה המלי הזאת. אבל עכשיו תתחילי לאכול. בסוף נגלה שמלי עושה לך כאן מדרשה ולא תצטרכי ללכת למדרשה."
תמי שוב צוחקת.
"יוו נודניקית. את לא נותנת לי לאכול!" יעלי צוחקת שוב.
"גם נודניקית זה באידיש?" תמי שואלת. צוחקת. היא שמעה המון את המילה נודניק. גם בצרפת. ליאת אמרה לה את זה המון.
"כן." יעלי עונה.
"את רצינית?" תמי כמעט נחנקת מהאורז.
"היית בטוחה שזה בעברית? זה נכנס נורא לעברית." יעלי מסבירה.
"ומה זה אומר?"
"נודניק זה נודניק. אין לי מילה בעברית…. ובצרפתית זה (?)"
"הא. תודה."
"בבקשה. תהני. ותני לאכול." יעלי מבקשת. צוחקת.
"אי אפשר לעצור את הצחוק הזה!"
"אז תכעסי עליו. שאי אפשר לעצור אותו. ואי אפשר לאכול."
תמי צוחקת.
"התכוונתי ברצינות. תמי."