שביל דו-סטרי

בנתיב הימני.
"אפשר לזרוק את זה לפח…. בשביל מה לשמור?" תמי יושבת מול הארון בחדר ששלה מלפני חצי שנה. היום היא ויעלי החליטו לסדר את הארון. הבלאגן של תמי פשוט עבר דירה.
יעלי רוקנה את כל הארון למיטה של תמי. עוברת בגד בגד ומקפלת. את הבגדים הישנים של תמי היא מניחה בצד.
תמי כבר הלכה איתה עוד פעמיים לקנות עוד בגדים צנועים. היא טוענת שזה יפה לה יותר. יעלי מבינה שהיא רוצה להיות כמו הסביבה שלה ולכן לא אומרת כלום. רק מחייכת כשתמי יוצאת מתא המדידה עם חיוך וחולצה חדשה.
תמי יושבת מולה. מפטפטת על הקטנים. יעלי מקפלת לה את הבגדים.
"יעלי תלמדי אותי דברים. של דתיים." תמי פתאום אומרת.
יעלי מופתעת. "למה?" היא יודעת שתמי רוצה לחזור בתשובה. אבל מה ענת תגיד?
"כי אני רוצה להיות דתייה. אני בשלב כלשהו יגמור עם הפיזיוטתרפיה וכו'. ואז? אני רוצה ללמוד באנשהו…."
יעלי מחייכת. תמי ממש חמודה כשהיא מדברת על ההחלמה שלה. אבל הרופאים לא בדיוק אופטימיים. הפיזיותרפיסטית כן.
תמי משקיעה בפיזיותרפיה. יודעת שזה מה שהיא צריכה לעשות.
אבל אוהבת לדמיין את העתיד.
"נראה עוד מה נעשה. בנתיים תשקיעי עוד בפיזיותרפיה. רוצה שנצא עוד לים?"
"כן." הפעמים הקודמות עשו לה ממש טוב.
"יופי." יעלי מתחילה להכניס את הבגדים לארון.
היא תצטרך לדבר עם אהרון על תמי. על העתיד שלה.
הוא כנראה ישמח.
ומה ענת תגיד?
נראה ליעלי שזה הדבר שהכי מלחיץ אותה מהענין הזה.
ה' יעזור לה.
לתמי. לענת. לכולם. אמן.