שביל דו-סטרי

בנתיב השמאלי.

שבועיים עברו. לאה'לה מתאמצת להחזיר את דיתי לחיים. יודעת שבשלב כלשהו היא תצליח. דיתי לא חוזרת לכיתה. לא מסוגלת. את מינדי ורחלי היא מסננת. הן באו פעמים אחרי השבעה. רצו לדעת למה היא לא מגיעה ללימודים. היא אמרה שהיא לא מסוגלת. וזהו.
היא מעמידה מכונת כביסה. מגהצת את החולצות של אבא. מעבירה ניגוב על הסלון. משאירה פתק לגיטי. 'הלכתי. אחזור באיזור שבע.' נועלת את הבית ויוצאת.
לאהלה מחכה לה למטה. הן הולכות שותקות. היא ביקשה מלאהלה לצאת לאנשהו.
הן יוצאות. לים.
לאהלה מביאה אוכל.
הן מגיעות לים.
מסתכלות על המים. הגלים. לאהלה לא אומרת כלום. מחכה שדיתי תתחיל.
"הלך על חצי מהתוכניות שלי." היא אומרת זורקת אבן למים. מסתכלת על הבועה שנוצרה.
"אחותי רוצה שנהיה בית נורמלי. בלי שכל יום תבוא סבתא או דודה לבשל ולכבס ולראות איך אנחנו מסתדרים…" לאה'לה מקשיבה.
"היא לקחה את המטבח. אני את הכביסה." היא מסיימת.
"ומה זה הורס לך?" לאה'לה שואלת בעדינות.
"לא חלמתי שאני אעשה את זה…."
"אחותך לחצה עליך?" ללאה'לה אין מושג איך קוראים לאחות הזו.
"לא. מה פתאום. היא אמרה שהיא רוצה בית נורמלי. אז אמרתי שאני יכולה לעשות את הכביסה. היא לקחה את המטבח אמרתי לך…"
לאה'לה מהנהנת.
"התכוונתי לימים הכיפים שלנו. אסור לי מוזיקה. וטיולים. ולקנות בגדים. ולא יודעת מה עוד…"
"נוכל לעשות ימים כיפים בלי מוזיקה." לאה'לה אומרת.
"אולי."
"החיסרון של הדברים שאמרת מפריע לך כל כך?" יותר מאמא שלך?
"לא. אמא שלי חסרה לי יותר. אבל גם ככה קשה לי ועצוב לי. אז להוסיף עוד איסורים? עוד דברים שאי אפשר?"
לאה'לה מהנהנת.
נותנת לדיתי לשפוך.
למחרת היא עולה עליה הביתה. מושיטה לה שקית.
"מה זה?" דיתי מסוקרנת.
"תפתחי." לאהלה מחייכת.
דיתי פותחת.
נגן. אוזניות בלוטות'.
היא פותחת את הנגן. מלא שירים. הכל וואקלי.
"אסור לי לקבל מתנות…" היא לוחשת ללאה'לה.
"אז זה לא מתנה. אני משאילה לך את זה. בסדר?"
דיתי מהנהנת. לאה'לה מחבקת אותה ויוצאת.
היא נכנסת לחדר מחביאה את השקית במגירה שלה.