צפת של מטה /5

אני וחנה היינו יושבות ביחד בחצר של התיכון על הדשא, אחרי הברזה מחוכמת משיעור. ממצמצות מול השמש (כי למה לא להשתזף סתם באמצע החיים?) משחקות בכפתור (פותחות אותו הלוך חזור) ושמות מסקרה מול המראה (כדי לשפר את המצב רוח).

אנחנו חברות טובות. מאוד. מדברות על הכל (הכל!)
מנתחות את המורות, את ההתנהגות שלהן. את הגבולות את החינוך. מבטיחות אחת לשניה במרץ, כשאנחנו נגדל נקים בית ספר שפוי כי איזו הזויה המערכת הזו!
והגבולות
שונאות אותם.

הביקורת שצפה מהדיבור שלנו. זלגה לכל עבר גם כשסתם הלכנו במסדרון.
עשינו מה שרצינו. אבל יותר מזה. נתנו לעצמנו להרגיש הכל. ככה הנעורים כבשו אותנו – משתחנשות עד אחרי חצות, וחוגגות את הכאב על וופל בלגי.
ואם כואב לחנה אני אומרת לה שזה בסדר. שמותר לכאוב. ואם כואב לי חנה מחבקת אותי ומסכימה לי לבכות.
כי אחרי שכל המבוגרים הדחיקו את הרגש שלנו – קבל עם ועדה ניתן לו מקום.
וככה נראה גיל ההתבגרות שלי – שוחה ברגש אינסופי חסר גבולות. כמו לרקוד בלט בגג בלי מעקה – התפזרתי לכל הכיוונים.

—-

אני מורה.
מצאתי את עצמי בסביבות חנוכה נכנסת לכיתה ב' למסור שיעור. (זה מעלה את הביטחון העצמי, תדעו לכן) נהניתי, הייתי טובה, אבל משהו בלב שלי היה מבוהל. עבר חד וחלק לצד השני של המתרס, הצד שמולו תמיד הפגנתי.
איך אני מורה?
איך פתאום אני יוצרת גבולות וסמכות ורואה בהם ערך ראשון?
בהתחלה את לא מאמינה שזה קורה לך. אחר כך את כבר מתרגלת לרעיון. בסוף את שמחה ממנו – סוף סוף את לומדת לחנך את עצמך.

—-

השיעורים של הרב קפלן הם חד משמעית בין הטובים בסמינר. בשפה שלנו "שיעור כללי החינוך וההדרכה" (באקדמית קוראים לזה – הפילוסופיה של החינוך – שם מפוצץ לרעיונות של הרבי הריי"צ על חינוך).
השיעורים האלו למדו אותי המון. על עצמי בעיקר. אורי נשמה, אני אומרת לי – כמה פעמים איבדת את הצפון מרוב רגש וסערה? הנה, הגיע משהו שמסביר לך אחת ולתמיד את המשנה של חב"ד – מוח שליט על הלב.
(תמיד הסבירו לי, כנראה רק עכשיו אני מוכנה לשמוע)

הקו שהנחה ועבר בין כל השיעורים של הרב קפלן היה פשוט מאוד. בשביל חינוך צריך לחשוב, לפעול במתינות ומתוך בחירה מושכלת. לא להתפרץ רגשית. ככה אפשר באמת להשפיע על תלמיד, ולשנות אותו – לגרום לו לשנות ולשפר את עצמו.
לחשוב. פשוט ככה. לנהל את המחשבות לשים גבולות לרגש שמנסה להשפריץ צבע על כל דבר.
ואת כללי החינוך אני מפנה קודם כל אל עצמי.

—

ביום הבחירות אני נוסעת הביתה לבחור. חברה סוחבת אותי למופע בלט (חרדי כמובן, יש דברים כאלה)
אני בוהה בריקוד והגוף שלי הולם. הרקדניות רכות ומדויקות. למחול שלהן קוראים – מאחורי המחשבות. רקדנית אחת היא הגיבורה, כל השאר מייצגות את המחשבות שלה שלא נותנות לה לנוח. מתוך המעגלים והתנועות, והתיפופים של נעלי הבלט על הבמה (אין לי מילים באמת לתאר את זה, זה היה פשוט פלא) הגיבורה מצליחה כמו לשלוט – לנהל את הרקדניות האחרות. לתת להן לרקוד אך להפסיק את הריקוד כרצונה. המוזיקה נכנסת בי ואני גועשת. היופי והדיוק הסתנכרנו עם נפש האומן שלי, עד שכל הקולות בפנים לחשו לי – תראי אורי, גם האומנות חושבת שאפשר לשלוט במחשבות. שכל אחד יכול להיות המחנך של עצמו

—

אני בהלם שאני אומרת את זה. לא יודעת איך זה קורה לי.
אני עדיין חושבת שהרגשות הן דבר קסום ופרוע. הם חלק מהצלם אלוקים שלנו והריקוד שלהם קסום כל כך. לוותר עליהם זה לחטוא למטרה לשמה בנו לעולם.
אבל לתת דרור לעצמי הלא מעובד שלנו, ללכת אחרי הלב בכל מקום – לרקוד עם הרוח בלי קירות – בלי גבולות שאומרים לנו – עד כאן תרקדי, זה מסוכן.
ויותר מזה – לרקוד על גג של מגדלי עזריאלי ללא מעקה – לא נעז. הריקוד לא יהיה חופשי.
אדרבה – אם יהיו לגג קירות גבולות חזקים – נרגיש חופשיים לרקוד.
גם בנפש שלנו – אם נדע מה נכון, מה האמת – הרגש ידע לבוא בצורה נכונה, ולא סוערת עד דמעות.
הגבול נותן בטחון. מה, כל אחד רוצה בית, עם גג וקירות שישמרו עליו.

אז מה האמת? מה נכון?
שאלה טובה. עצם השאלה טובה, היא מראה שעברת לתדר שמנהל את החיים שלו, ולא נותן להם פשוט לקרות.