על תנאי

בני השתחרר מבית החולים, כשהוא מתנייד בקביים. נתן הגיע על מנת ללוות אותו אל הישיבה ולשוחח עמו ארוכות, בני היה אופטימי למדי, היות שהוא הרגיש משוחרר וחופשי לאחר ימים ששכב כמעט ללא תזוזה. האמת שהוריו של בני רצו דווקא לבקרו בבית החולים אבל בני מחה נמרצות, אמר שהוא מרגיש מעולה וחבל להטריד אותם לריק. בלית ברירה נשארו הוריו של בני בביתם. הפרויקט בעבודתו של אביו של בני, גזל ממנו הרבה זמן והוא הודה בינו לבין עצמו שביקורים מיותרים רק יבזבזו זמן שגם כך אין לו. ראש הישיבה אמר לו שמצידו הוא יכול לקחת חופש הביתה לכמה ימים אבל גם על כך הוא מחה בתוקף, אמר שבסך הכל הוא קצת מוגבל, אבל יש לו חברים טובים כמו נתן למשל, שמוכנים לעזור לו בכל דבר שיידרש.

נתן עצר לרגע מהליכתו ובני הביט בו בתהייה, ״למה עצרת?״

״שכחתי לומר לך. הצטרף אצלנו חבר לחדר.״

בני עצר באחת, ״מה? מי זה? מה שמו?!״

נתן המשיך ללכת, ״לא יודע, שכחתי. יש לו שם מוזר כזה, לא ממש קליט. עד שאזכור המשיח כבר יבוא… הוא חדש בישיבה, הגיע אתמול בבוקר. בחור שקט ומרוחק, ברגע שמישהו מתחיל איתו שיחת ידידות הוא נבהל ונסוג הכי רחוק שאפשר. לך תדע למה הוא מתנהג ככה.״

בני שתק, מהורהר. הם הגיעו אל הישיבה ונתן תמך בו כשעלה במדרגות הישנות והעקומות שהספיק להכיר מקרוב, במיוחד בגלל שלא פעם צנח מהן. כששאלו אותו אם ביצע פעם צניחה חופשית, ענה שהוא מבצע אחת כזו בכל יום ויום…

בשעה שפתח את דלת החדר, הניח נתן אצבע על שפתיו והורה לו להחריש. הם נכנסו ובני הגניב מבט בזהירות אל עבר הבחור הלא מוכר. להפתעתם הלה לא הבחין בהם כלל. ישב על מיטתו בשיכול רגליים, ובידו חליל עץ יפהפה. עיטורים עדינים חרוטים עליו. נראה היה כאילו ברגע שנכנסו הפסיק לחלל בו, וחיכה שייצאו.

בני ניגש אליו. ״היי, ברוך הבא. איך קוראים לך?״

הצעיר הרים אליו מבט אדיש כביכול. ״סקאי.״ הוא הכניס את חלילו לנרתיק קטיפה אדמוני, אותו הטמין בקופסת עץ מעוצבת גם היא בטוב טעם.

״נעים מאוד, בני.״  גם אם הופתע, בני לא הראה דבר כלפי חוץ, הוא הושיט את ידו.

סקאי לחץ את ידו בהיסוס, בני הופתע הפעם. הלחיצה של הבחור הייתה רפויה ועדינה, כמעט בלתי מורגשת. גם תנועת ידו שנשלחה לעברו, הייתה אצילית, ומצאה חן בעיניו. הוא חייך קלות אל הבחור והתיישב על מיטתו שלו, הודף את הקביים לצד, ונשכב בעיניים פקוחות, ״סלחו לי. אני ממוטט מעייפות…״ תוך דקות אחדות שקע בשינה עמוקה כתהום. נתן חייך קלושות ויצא מהחדר.

באמצע הלילה התעורר בני מכאב חריף ברגלו, הוא ניסה להיאנח בשקט ולא הצליח. אנקה מיוסרת נפלטה מפיו וגרמה לשוכב לצידו להפנות אליו את מבטו המעורפל, ״מה קרה בני? שוב פעם סיוטים?!״

בני הניע בראשו לשלילה, ״לא, הרגל שלי כואבת נורא, הייתי צריך לקחת את התרופות להרגעת כאבים שהרופא הציע לי, אייי, למה סירבתי….אני יוצא מדעתי….״

נתן הביט בו בדאגה, ״כל כך נורא? אתה רוצה שאני אלך לספר למשגיח? אולי הוא יוכל לעזור במשהו.״

בני השתנק מעוצמת הכאב, ״קרא, קרא לו מהר בבקשה. אני עוד שנייה מתעלף…״

נתן הנהן ועזב את החדר במהירות. מישהו העלה אור במנורה שבצד החדר, היה זה סקאי, הבחור החדש. ״מה קרה???״ שאל בבהלה וניגש אליו, בוחן את פניו החיוורות. בני ניסה לחייך מבעד לכאב, ״שום דבר…קצת כואב…״

סקאי בהה בו בחמלה, ״אני מתנצל שאין לי איך לעזור לך. אבל….״ פניו סמקו, ״רוצה שאנגן לך משהו?״

עיניו של בני ברקו לפתע, ״אני אשמח מאוד! אולי זה גם ירגיע אותי מעט…״

סקאי שלף כינור, ובני תהה כמה כלי נגינה הוא מחזיק ברשותו, הוא לגמרי לא יתפלא אם כל מזוודתו של הבחור מלאה בכלי נגינה.

מנגינה קסומה ושקטה החלה להתנגן בחדר, סקאי ניגן כשעיניו עצומות והוא מרחף אי שם, בין מציאות לדמיון. בני חש את נשימתו נעתקת. הבחור ניגן כמו אומן, המנגינה הייתה לא מוכרת, אבל מלאת דבקות, חודרת ללב. התחשק לו להזיל מספר דמעות. הוא נשאב לתוך המנגינה, חי אותה, נשם אותה. כשסיים סקאי לנגן, הביט בו בעיניים נוצצות. ״נו, איך זה היה?!״

בני שתק. הוא לא מצא מילים לתאר את החוויה הרוחנית שחווה.

סקאי התאכזב משתיקתו. ״בסדר, אני יודע שזה צריך קצת שיפור… אני עוד לא ממש מנוסה, אבל תגיד לפחות במבט מלמעלה לא יו…״

בני קטע אותו, ״מה פתאום שיפור! זה היה מדהים!!! איך הגעת לרמה הזו?! זה היה מרומם, נוגע בלב. לרגע התחשק לי לבכות.״

סקאי זרח, ״רציני? תודה רבה. האמת זו חוות הדעת הראשונה שאני מקבל, כי לא הספקתי להשמיע לאף אחד. רק לא מזמן סיימתי להלחין ולוודא שזה תקין על פי חוקי הנגינ-״

בני קטע אותו בפעם השנייה, ״אתה? הלחנת? את זה? די, אני המום! אתה פשוט אומן!!! סקאי, תתחיל לפרסם, להתפרסם, תרוויח כסף. למה אתה מחכה?!״ גער בו, ״העולם אפילו לא יודע מה הוא מפסיד!״

סקאי משך בכתפיו ,״לא יודע, לא אוהב להתפרסם.״

באותו הרגע נכנסו לחדר נתן ויוסף המשגיח, הלה מיהר לעברו בדאגה, ״בני! מה קרה? אתה בסדר? מרגיש טוב?״

בני חייך קלושות, ״אני בסדר, פשוט קצת כואב…קשה לישון ככה…״

המשגיח הושיט לו חפיסה של  משככי כאבים, ובני נטל אותה בתודה, ״אני מודה לכם, וסליחה שהערתי אתכם. זה באמת לא היה התכנון שלי…״

נתן חייך בסלחנות, ״זה בסדר, תרגיש חופשי.  קורה לפעמים שאנחנו מוגבלים, בשביל זה יש חברים. אגב, אם תרצה אשלח לך עוד חמישים – שישים שנה בערך חשבונית על כמה פעמים הערת אותי באמצע הלילה. כעת הגעת לפעם השנייה, נחכה ונראה.״

בני צחק, עייפות בצחוקו. ״תודה, חברה. שיהיה לילה טוב,״

סקאי מלמל בקול מנומנם. ״אתה בטח מתכוון לומר; המשך לילה טוב…״

בני לא ענה, הוא שקע בשינה עמוקה.

״גם העיר אותנו באמצע הלילה, וגם נרדם ראשון…״ קונן נתן, שלא הצליח לעצום את עיניו בלי לפקוח אותן שוב.

״אם היית במקומו כעת היית צורח מכאב, גם אני.״ גער בו סקאי.

״אני יודע, הוא גיבור אמיתי.״ הוא גיבור. אני לא. מתחשק לי כעת לצרוח מכאב. ולא, לא מהכאב הפיזי, מהכאב שאני חונק כבר כמה שנים ולא משחרר.

יחיאל… היית אח טוב, טוב מדי אפילו. אתה אהבת אותי יותר מדי. לכן כיום אני לא מסוגל לקבל שום אהבה שהיא. אני יודע שבני אוהב אותי, הלוואי והיה יודע שזה לא אפשרי. אין לי בעיה לאהוב. הבעיה מתחילה מתי שאני מקבל אהבה בחזרה. בני חזר על אותם המילים שאמרת לי אז, ערב יציאתך לשימה בסוריה: "אתה האדם הכי טוב ומקסים שאני מכיר! אל תמעיט מערך

עצמך."

אנשים טועים. אבל לפעמים טעות אחת זה כבר יותר מדי. אני אוהב אותך, יחיאל. אבל עם כל זאת אני לא יכול שלא לומר לך, טעית, טעית בגדול. למה התדרדרת ככה? למה נמשכת אחרי החברים הרעים שלך? למה הסכמת ללכת איתם לצבא? למה???

אם לא היית נמשך אחריהם, אם לא היית מתעקש ללכת לצבא היית כאן איתי. חי, צוחק, מדבר.

ועכשיו אתה עמוק באדמה.

אומרים שכל עוד הנר דולק, אפשר לתקן. זו גם האימרה האהובה עליך.

אבל במקרה שלך, הנר כבה. מזמן.

אפילו את הגופה שלך לא קיבלנו לידינו. החתיכת אבן עם השם שלך לא שווה דבר.

מתת מוות מכוער. מוות בידי יהודי, כמוך.

ואולי זה מה שהיה מגיע לך מלמעלה. היית צריך את האדם ההוא, שירה בך, שיזכיר לך לאן יכולת אתה להגיע אם לא היית חוזר בתשובה.

ועכשיו כבר מאוחר מדי.

"יהי…זכרך…ברוך…"

דמעותיו של נתן התערבבו בטל הבוקר שירד מן השמיים.

דמעות של מלאכים.

נוריאל ידע שהוא מסתכן, וכל זה היה שווה בשביל המצפון שלו. צעד אחד לעבר האדם שריסק

את ליבו וקרע את נשמתו ולא השאיר ממנו דבר פרט לגופו.

״אהלן, נאיף. האמת, לא הייתי בטוח שתבוא. מה קורה?!״ חאלד-אל כביר טפח על שכמו בחזקה, נוריאל הביט בו במבט קר, ״כלו תמאם,״ (הכל בסדר ) הוא השתהה לרגע, ״כמעט.״

״למה מה קרה? אתה פוחד ממני?״ חאלד הביט בו בשעשוע כלשהו.

״יותר בכיוון של 'לא רוצה ולא מעוניין לפגוש בך.' איך זה בעינייך?״ שאל בתמימות כלשהי. חאלד נעץ בו מבט המום משהו, ״לא זכרתי אותך הומוריסט. השתנית.״ קבע ובחן אותו משרוכי נעליו ועד לראשו העטוי כאפייה משובצת.

״כן. אבל לא אתה גרמת לשינוי הזה.״ גם כן חאלד, חושב שהוא אבא שלי, חושב שהוא מכתיב לי נהלים ואני פועל על פיהם. שיחשוב שוב.

״רק מה? אל תגיד לי שאתה עוד נוטר לי. אני הפכתי אותך לבנאדם! אתה צריך להודות לי!״

״אני לא צריך שום דבר, בטח שלא להודות לך. אתה הפכת אותי לבנאדם?! הפכת אותי לרובוט! הרסת אותי לגמרי, התעללת בי נפשית. גרמת לי לרצוח אדם מבני עמי שלא עשה לך דבר, ואתה רוצה שאודה לך ולא אשמור טינה? אתה חי בהזיות, חאלד.״

חאלד נאנח, ״חבל. חשבתי שהתבגרת. לא נורא, נעבור גם את זה.״ הוא הצביע לעבר מיקום לא ברור. ״בוא, אני צריך להראות לך משהו,״ הוא צחק את הצחוק שהופיע תמיד בביעותי הלילה של נוריאל. נוריאל עצם את עיניו לשבריר שניה. ״או יותר נכון, מישהו.״

הם פסעו לתוך מרתף חשוך, נוריאל קפא תחתיו בתדהמה, מצביע ברטט על גוף דומם ששכב במרכז המרתף. ״מי זה???״ הוא התכופף ובחן את הגוף הקטן והשברירי. ״ג'וני!!! מה זה? מה עשיתם לו?״ סליחה מייקל. סליחה, סליחה, סליחה. טעיתי. אני מצטער. טעיתי.

״הוא במצב קריטי, על סף מוות. וזה יהיה מספיק כדי לגרום לחבר שלך, אלירן אוונס, להבין שאנחנו אלה שחטפנו אותו ולהסגיר את עצמו. עד אז, אתה נשאר כאן איתו. כעת נדע האם באמת איכפת לו מהילד שלו ומהחבר הכי טוב שלו…״

המשך יבוא בפרק 8 אי"ה.