על תנאי

נוריאל הביט בו במבט חודר. ״למה נראה לי שזה לא נאה לך?״

אלירן משך בכתפיו. ״אולי כי זו פשוט האמת? ואף אחד לא אסר עליי לדאוג לחבר הכי טוב שלי שנתקף בשיגעון והחליט לטוס למקום הכי מסוכן עלי אדמות ליהודים. אתה לגמרי רוצה להתחיל את כל זה מחדש?! אתה הולך לשם רק בגלל איזה דחף אמוציונלי משונה שבוער בך ולא בגלל שום דבר אחר.״ אלירן התרומם מהספה ואחז בכתפיו של נוריאל. ״תיזכר בכל הדברים שעברת שם. האם היית רוצה לעבור את מסכת העינויים הזו שוב, מחדש?!״

נוריאל החריש. עיניו הושפלו לרגע קט מטה, ואחר שבו להתבונן בעיניו המתחננות של אלירן. ״לא.״ השיב קצרות. ״אבל אני חייב לסיים את המשימה שהתחלתי שם.״ הודה באמת לראשונה.

עיני אלירן הצטמצמו. ״איזו משימה? זו שנשלחת אליה עם מייקל?״

נוריאל הניד בראשו ללאו. ״לא. משימה שנשלחתי אליה מטעם עצמי.״

״ומה היא, אם יורשה לי לשאול?״ אלירן התיישב חזרה על הספה, תומך את ראשו בידיו.

״יורשה, יורשה.״ נוריאל עצם את עיניו לשבריר שניה. ״ה…הצעיר ההוא…אני חייב לוודא האם הוא הגיע לקבר ישראל.״

״איזה צעיר? זה שהרגת?״ אופס… בזמן האחרון אני לא בולם את עצמי… הרהר אלירן בחרדת מה, אני עוד עלול לאבד את החברות שלי עם נוריאל בקצב הזה… שטויות. החברות שלהם היא מעבר למילים. נוריאל החוויר, שפתיו נטולות צבע, רוטטות. ״אה…אני…מ…מה…״ גמגם נואשות, אחר צנח ברפיון על הספה, לצד חברו. אלירן תלה בו עיניים מלאות חרטה.״אני מתנצל, נוריאל. לא יודע מה קורה לי…אתה בסדר?״

חיוך קלוש עלה על פניו החיוורות של נוריאל. ״כן, בטח. נסחפתי קצת. אתה לא אשם, בסך הכל זו האמת…אבל קצת קשה לי לדבר על זה ככה. לענייננו, אני הולך לשם על מנת לוודא האם הבחור ההוא נקבר בקבר ישראל. ויש יותר מתשעים אחוזים שלא.״ הוא שיחק באצבעותיו, מצפה לתגובתו של חברו.

אלירן הניד בראשו.״אוקיי. אני לא אמנע ממך לעשות את מה שנוגע למצפונך. אולי תירגע סוף סוף אם תעשה דבר טוב לו ולמשפחה שלו. אני סומך עליך שתשמור על עצמך, חבר. דרך צלחה! אלוקים יהיה בעדך, שתשוב בשלום.״

ביום למחרת הסתובב בני כשחיוך קל על שפתיו, והוא מלא אנרגיות. אפילו החברותא שלו תמה. ״בני, אני חושב שזו פעם ראשונה שהגעת ללמוד מלא מרץ! נו, נו. שתמיד יהיה לך את המרץ הזה בשביל לעבוד בשמחה את ה' יתברך.״

בני צחק. ״צודק. יש בזה משהו, הלוואי ותמיד הייתי יכול ללמוד בחשק ובשמחה. אבל בוא ננצל את הזמן ונלמד כעת.״ הם התיישבו ופתחו מולם את הגמרא. מהצד השני של חדר הלימוד הביט בו נתן בחיוך מסוים. כשנפגשו מבטיהם הוא קרץ לו קריצה רבת משמעות.

בסופו של היום, שחזרו לחדרם, ראה נתן אור כלשהו בעיניו של חברו. הוא לא שאל דבר, הוא נשאר יושב על מיטתו ובוהה בו במבט מוזר. בני התיישב מולו לפתע, והוא נרתע מעט. בני קם, סבב סביב עצמו ואז הפנה את מבטו לחברו, בעיניו משהו עמוק שלא יכול היה לזהות. ״החזרת לי חצי מהחיים שלי. ה… ההבנה הזו שמישהו איתי בסיפור הזה ונכון לעזור לי משרה עליי רוגע ושלווה. אם הייתה לי דרך להביע את תודתי, אזי הייתי מביע הכל. בינתיים אני אסתפק בפשוטה של מילה. תודה רבה לך. נתן, אתה חבר אמת. מעולם לא היה לי חבר כזה. בדרך כלל החברים לא אומרים את כל מה שהם חושבים עליך. ואילו אתה, אתה מסוג אחר. אתה שופך הכל, את כל מה שיש לך על הלב, בלי לחשוב מה יגידו עליך ואיך יגיבו על כל צעד שלך. אני שמח שזכיתי בחבר כמוך.״ בני סיים והתיישב על מיטתו.

נתן חייך, סמוק. ״לא מתאימים לך, כל הנאומים האלה. שחרר קצת. הכל בסדר. אתה לא חייב לי שום דבר, אני בסך הכל עשיתי את מה שכל אחד היה עושה במקומי.״

בני חייך אף הוא. ״אל תהיה בטוח. אתה האדם הכי טוב ומקסים שאני מכיר! אל תמעיט מערך עצמך. מותר גם לך לקבל מחמאות.״ אם חשב בני שנתן יוחמא, או אפילו רק יחייך, הופתע. נתן אחז את ראשו בידיו, מוטרד. לרגע היה נראה לבני שעיניו לחות. ״נתן? מה קרה? אני…אני אמרתי משהו לא בסדר? אם כן אני מצטער.״

נתן התנער. ״מה? לא, לא, לא. מה פתאום! אתה הכי בסדר שיש. זה לא אתה. סתם… קצת נסחפתי למחשבות. אתה בסדר גמור.״ זה דווקא כן משהו שאמרת, אבל אתה לא אמור לדעת, לא הכל. הוא נשכב ותלה מבט מזוגג בתקרת החדר. הימים האלה לא יחזרו, העבר לא יהפוך לעתיד. רק יבנה אותו, יחזק אותו לקראת הקשיים הגדולים באמת שמחכים לו מהעבר השני של העולם. אבל הוא כן היה עושה הכל. אבל הכל, כדי להחזיר את ציר הזמן אחרונית. דקה אחת לפני שנגזרה הגזירה והותירה אותו שותק ושקט כמה שנים טובות. אתמול, חומת השתיקה והדממה נפרצה באחת. מהרגע שהבין שלמרות חומות ההגנה שעטה סביבו – הוא לא השתנה, לא הפך לאדם אחר. הוא נשאר מה שהיה, חבר תומך ומסור שמחפש כל הזמן רק במה לעזור. כעת בני דרך, מבלי לדעת. על הפצע בליבו שהחל להתאחות. במחמאותיו וסגנון דיבורו האוהב החזיר אותו כמה שנים אחורה. לימים טובים וקסומים שאי אפשר לשכוח.

בני נסוג כמה צעדים, מהסס. ״אולי בכל זאת…אתה לא נראה טוב.״

נתן התנער בכוח. ״זה בסדר, בני. אני אהיה בסדר. אתה רק…זוכר איזה יום היום?״ הוא קבע עם הוריו שיתקשר אליהם פעם אחת בשבוע, והוא גם בחר יום מסוים.

בני אימץ את זיכרונו. ״אני חושב…יום שלישי. אוי! נתן, תודה שהזכרת לי, קבעתי עם אלירן להיום ולמחר מכיוון שהוא נעדר ליומיים מהבית וצריך שאשגיח על ג'וני…אני חייב ללכת. תהיה בסדר, נכון?״ נעצר ליד הדלת. נתן הנהן. ״לך, תצליח.״

בני יצא במהירות מהישיבה והגיע לביתו של אלירן מתנשם ומתנשף. אלירן קיבל אותו בחיוך ומחה על התנצלותו של בני. הוא שילם לו מראש על השעות שישמור על ג'וני ונפרד ממנו במהירות, בני שם לב, בחרדת מה, באקדח כסוף שהציץ מחגורתו כשהפנה אליו את גבו ונכנס לרכבו. תוך שניות התניע והשאיר מאחוריו ענן מתאבך של עשן, ובחור אחד שעמד והביט אחריו בפה פעור.

השעות עברו עליהם ביעף, בני מצא את עצמו צוחק לא פעם מתבונתו וחריפותו של ג'וני. עם הזמן התעייפו שניהם וישבו זה לצד זה, שותקים.

״אני שומע קולות.״ ג'וני הניח אצבע על שפתיו, מסמן לו להחריש. בני בחן אותו, מבולבל. ״מה…איך אתה שומע? אני לא שומע כלום. כנראה דמיינת.״ הביט בו בסלחנות.

״לא…אבא לימד אותי להקשיב לצלילים שלא כולם שומעים. מי… מישהו נוגע במנעול של הדלת…״ מלמל בפחד. ״בני, אתה גדול, נכון?! תעשה משהו!״ התחנן ג'וני בעיניים גדולות ומפוחדות.

גדול. אין לך מושג עד כמה אני קטן ופחדן. אפילו יותר ממך. נתן יכול להעיד, על אף שהוא מנסה לגרום לי להרגיש בנוח עם עצמי. אני סתם ילד, אני לא גדול ולא גיבור. אני כזה קטנצ'יק, ופחדן…

״אל תדאג. חכה לי כאן, אני אבדוק. אל תזוז. אני אטפל בזה.״

בני ניגש ברעד אל הדלת. כעת גם הוא שמע רעשים, הפעם הם נבעו מהחלון. שפתיו של בני רטטו. מישהו מנסה לפרוץ אל הבית… הרהר באימה. ואלירן לא כאן. יש לו אקדח, ראיתי. הוא היה יכול לאיים על הפורצים. כעת רק אני כאן, וג'וני…

בום!!!

החלון נפתח ברעש אימים, הזכוכיות התעופפו סביב, פוגעות בבני הרועד שנצמד אל הקיר בפחד משתק. שלושה אנשים קפצו מהחלון, מכוונים אליו אקדחים גדולים וכבדים שראה רק בסרטים. שניים מהם אזקו את ידיו ביעילות, מה יש לומר, והאחד שנראה כמפקד על הפריצה פנה לחדר בו שהה ג'וני. בני השתולל בזרועותיהם האיתנות של השניים, מנסה להיחלץ. התפקיד שלו הוא להגן על ג'וני, במקום אלירן. שלא יכול לעשות זאת. ״ג'וני!!!״ הוא שאג וחטף מכה עזה מאקדחו של אחד, השני הצמיד אקדח לרקתו. ״כדאי לך לשתוק, בחור. אם אתה לא רוצה שנקשור אותך. אתה לא היית אמור להיות כאן, זו לגמרי אשמתך. שתוק ותן לעבוד.״

בני הרפה. הוא לא ראה כלום, רק שחור. המכה ערפלה את ראייתו. הוא פחד להתעלף בשניות הקרובות. הם הושיבו אותו על כיסא, לא בעדינות יתרה. ואזקו אותו מחדש.

בני לא זכר איך נגמר הכל. הוא איבד את הכרתו.

ראש הישיבה היה מודאג. הוא קרא לחדרו את יוסף המשגיח, ואת נתן. חברו הטוב ביותר של בני. ״כפי שאתם בוודאי יודעים. אישרתי לבני לצאת משטח הישיבה למשך שעתיים בלבד ליום, אחרי שדיברתי עם ההורים שלו והבהרנו יחד שהוא צריך להתאוורר קצת משום בעיות הקשב שתוקפות אותו. בני יצא היום ועוד לא חזר. עברו כבר שבע שעות. האם ידוע לאחד מכם משהו על כך?״

״אה…ראש הישיבה,״ פתח נתן בהיסוס. ״אני…אני יודע שהוא יצא, קצת באיחור. אני לא יודע שום דבר על כך שלא חזר. הוא ביקש לדעת איזה יום היום וברגע ששמע יצא במהירות הבזק.״

ראש הישיבה ויוסף המשגיח נראו מהורהרים, ובדיוק אז צלצל הטלפון. ראש הישיבה ביקש את סליחתם של השניים וענה. הוא נראה כמקשיב לדובר, ופניו חוורו באחת. המשגיח סימן לו בתנועת שאלה בידו. ראש הישיבה הניח את הטלפון במקומו. ואחרי דקה של שתיקה מתוחה אמר בקול שקט. ״צלצלו אלי כעת מבית החולים.״

נתן רכן קדימה באימה. ״מה קרה?״

״בני נמצא פצוע, חסר הכרה, בבית לא רחוק מכאן שהתרחשה שם פריצה. הפורצים ברחו והשאירו אותו שם, כבול לכיסא. צוות המשטרה שהגיע מצא אותו, ולקח אותו אל בית החולים.״

המשגיח תמה. ״מה בני עשה שם? אין לו קרובי משפחה באזור. איך נקלע לשם?״

ראש הישיבה המהם. ״אני מכיר את בני. הוא בחור אחראי מאוד. הוא לא היה שם במקרה. נתן, אתה יודע משהו על כך?״

נתן הסמיק כנתפס בקלקלתו, ניסה להסיט ממנו את המבטים המשפדים. ״אה… אולי כדאי שנשאל אותו בעצמו. הוא הרי יודע בברור מה עשה שם ומדוע. ויודע מה גם קרה שם לפני שאיבד את הכרתו.״

ראש הישיבה הנהן. ״יוסף, נתן. אתם תלכו לשם. חכו שיתעורר. אני אודיע למשפחה שלו בינתיים.״

בני פקח את עיניו, נאנק. המחשבה הראשונה שעלתה לו לראש הייתה ג'וני. הוא לא יודע מה איתו. אלירן גם הוא לא יודע דבר על הפריצה שאירעה בביתו. אולי עכשיו הוא יודע.

הוא הרים את ראשו מעט והבעת רתיעה עלתה על פניו. יוסף המשגיח ישב לצד מיטתו והביט במכשירים שסביבו בדריכות. נתן עמד לצידו והביט בפניו, הקלה עלתה עליהן כשראה שעיניו פקוחות ומביטות סביב בבלבול. ״בני!!! סוף סוף התעוררת. איך אתה מרגיש?״

יוסף קם ופינה את מקומו שעל הכיסא לנתן. הוא ראה היטב את פניו המסמיקות והנבוכות של בני בשעה שהבחין בו. נתן התיישב ואחז בידו בחזקה. ״דאגתי לך.״ הודה. ״מה שלומך?״

בני השפיל את מבטו אל ידו החבושה שמספר זכוכיות חדרו אליה וכן לרגלו החבושה, הוא לא זכר שנפצע שם. אולי היה זה אחרי שאיבד את הכרתו. ״כנראה שלא ממש טוב… אני מצטער שהדאגתי אותך, נתן. אבל זה לגמרי לא היה בשליטתי.״

נתן ליטף את ידו הבריאה ברכות, ״אני יודע.״ לחש לו. בני הצטמרר קלות ממגעו, רגיש למגע מאז היה פעוט. אך לפליאתו הוא חש רגוע ובטוח יותר בקרבתו של חברו ומגעו הרך, העדין.

יוסף המשגיח התקרב אליו בצעד אחד. ״בני. אני צריך שתספר לנו איך הגעת לשם, ומה קרה שם.״

בני היסס, ״אה…אני עבדתי שם…״ מלמל, סמוק.

המשגיח הביט בו בחומרה. ״אני לא זוכר שעדכנת אותנו בזה, בני. יש לך מזל שזה נגמר כך, ולא חמור יותר.״ הצביע על גופו הפצוע.

בני נבוך. ״מצטער המשגיח…אני יודע שטעיתי. אני מבטיח לעדכן בפעם הבאה.״ נתן לחץ את ידו בעידוד.

המשגיח חייך בסלחנות, ״בסדר בני, זה לא חשוב כרגע. אתה צריך לנוח ולהבריא.״ הוא נסוג עד לדלת. ״נתן, תישאר איתו כאן. אני חייב לחזור לישיבה.״

נתן הנהן, ״ברור, המשגיח.״

המשגיח יצא. נתן הוסיף לאחוז בידו של חברו הטוב, מעניק לו אהבה וכוח, תמיכה והשתתפות. בני עצם את עיניו. תשוש ועייף.

נתן רכן לעברו ולחש, ״אתה אף פעם לא לבד. גם אם אני לא לצידך, יש מישהו שתמיד איתך. מתבונן בך, ומקווה בשבילך את הטוב ביותר. הקדוש ברוך הוא.״

בני פקח את עיניו, ממצמץ. ״אני יודע. ובכל זאת, לפעמים אני מרגיש לבד.״

נתן ניער את ראשו. ״כשתחזק את האמונה שלך בהשם עד הסוף, לעולם לא תרגיש לבד.״ הוא גחן והביט עמוק לתוך עיניו של בני. ״אבל שאני כאן, איתך, אתה באמת לא לבד. וגם אם תרגיש לבד פעם, תדע שאני איתך ממרחק. וכעת, יהיה עדיף שתנוח. אני רוצה שתחלים כמה שיותר מהר, ומן הסתם גם אתה.״

בני הניד בראשו. ״כן…אבל אלירן בטח לא יודע מזה כלום. ו…אני לא יודע מה קרה עם ג'וני…״

נתן הרהר, לאחר רגע אמר, ״הוא נראה אדם שקול ואחראי, אלירן שלך. הוא בטוח יודע, ואתה לא אשם. הוא לא ציפה ממך לדבר שלא תוכל לעשות.״

בני עצם את עיניו בחזרה, חיוך קלוש על פניו החיוורות. ״לא היה ברור למה הוא מצפה ממני, בטח לא חשב שאני מסוגל להתעמת עם שלושה פורצים שנושאים עליהם נשק במשקל של טנק…״

אלירן מלמל בשקט, באי-אמון, ״זה לא יכול להיות. הם קיבלו מה שהם רצו, נוריאל נחת בסוריה. מה יכול לגרום להם לפרוץ לבית שלי ולקחת את הילד?״

יואב צקצק בלשונו, ״חשבת שאולי לא הם חטפו את הילד שלך? זו יכולה להיות כנופייה מתחרה שדווקא לא רוצה את נוריאל בסוריה.״

״חשבתי על זה. אבל גם אם זה נכון, למה לא שמענו עליהם עד כה? למה לא יצרו קשר להודיע לי שהילד שלי אצלם? הם לקחו אותו ונעלמו. הם לא באמת חשבו שארדוף אחרי האוויר ואבין מי הם ומה רצונם.״ הוא היה מיואש לגמרי, חיוור. וניסה לדבר בקול ענייני.

״יש בזה משהו. בכל מקרה אנחנו נמשיך לברר עליהם ועל הכוונות שלהם. אתה לך בינתיים לבחור ההוא ששמר על ג'וני, תשאל אותו איך הם נראו, מה היה המבטא שלהם, ומה היה הנשק שהם נשאו עליהם. הוא יודע יותר ממנו, מן הסתם.״

״אני מצטער. הייתי צריך לשמור יותר טוב…״ גמגם בני בפנים סמוקות. אלירן הגיע לבקרו בבית החולים שתי דקות לאחר שנתן עזב, תוך שהוא מבטיח לבוא מחר עם ספר לימוד, כדי לנצל את הזמן שבני מרותק למיטתו, ואין לו מה לעשות בהפרעות הקשב שלו.

״כשביקשתי ממך לשמור על ג'וני במקומי לא הזכרתי שום דבר בנוגע לעימות חזיתי עם פורצים. אם כבר אז אני מתנצל. אני מגנט קל לפורצים…״

״מעניין. במה אתה עובד?״ ראיתי את האקדח שלך, אל תסתיר ממני…

אלירן הבין מיד שראה. ועל כן ענה, ״תפקיד מודיעני כלשהו. עזוב. אני אתן לך פיצויים על מה שעברת. ושוב, מתנצל.״

״תודה, אבל לא.״ בני חייך במאמץ, ״אתה לא אשם, ואין לי צורך בשום פיצויים. חוץ מזה, אני עוד חייב לך.״

אלירן לא התווכח. ״צודק. יהיה בסדר מצידך אם אשאל אותך מספר שאלות בנוגע לפריצה?״

״בטח! חוקר או לא? ואל תשכח שאני חייב לך. יהיה קשה לפרוע את החוב.״

אלירן צחק, עיניו נותרו רציניות. ״אני לא חוקר. אני רק שואל ואתה לא חייב להשיב, אבל אני רוצה את ג'וני שלי בבית. תעזור לי?"

״בוודאי. אין על כך כל שאלה. ״

המשך יבוא בפרק 6 אי"ה.