על תנאי /19

״אתה רציני?״ אלירן הביט בו בתהייה. ״עד כדי כך?״

״תאמין לי, מעולם לא הייתי רציני יותר.״ נוריאל התנשף. ואחר עצם את עיניו ושקע בשינה.

״היי, נוריאל!״ אלירן נגע בכתפו קלות, ״היכן הנחת את המחשב?״

נוריאל לא פקח את עיניו, הוא רק מלמל. ״בתמונה. בסלון…״

״אלך עכשיו לבית שלך. אל תדאג, אני אקח אותו ואשמור אותו אצלי עד שתחלים. בינתיים אתה צריך משהו?״

״כן…המעיל שלי…אני הייתי איתו, לפני ש…לפני שהתנפלו עלי שני אנשים ופצעו אותי…״

אלירן הביט בו בהיסוס. ״הוא…הוא לא היה עליך, כשחזרנו.״

פניו של נוריאל חוורו כסיד, הוא פקח את עיניו והביט בו המום.״זה…זה לא יכול להיות! המדליה שלי! ה…הוא לא היה שם, בחדר?״

״אני מצטער, אבל לא.״ פניו של אלירן קיבלו גוון אפרפר, הוא זכר היטב את היום בו שתל מכשיר האזנה בחתיכת הבד היוקרתית.

נוריאל מישש את חזהו, נשימותיו מקוטעות. ״זה לא יכול להיות. זה פשוט…לא יכול להיות.״

״נוריאל! תירגע בבקשה…אני אעשה הכל כדי לעזור לך, אוקיי? אבל תשמור על הבריאות שלך. מספיק עברתי כשראיתי אותך מדמם, כמעט מת…זה יותר מדי בשבילי.״ הביט בו בתחינה.

״אתה לא מבין…אני לא יכול להירגע. אני חייב אותה. חייב אותה כאן.״ עיניו נעצמו בחולשה.

״נוריאל…אני אדאג לזה. ואתה תנוח. אני אקח את המחשב, ואחר כך אבדוק היכן נמצאת המדליה שלך. אולי בועז יודע…בבקשה תשמור על עצמך בחיים. אני לא מוכן לאבד אותך.״

נוריאל התנשף. מנסה לייצב את נשימותיו. האח שנכנס באותו הרגע לחדר הבחין שהוא הסיר את מסיכת החמצן במהלך השיחה, וסידר אותה על פניו.

נוריאל נרגע מעט. נשימותיו התייצבו. ״תודה, אלירן.״ קולו נשמע עמום ומרוחק שוב.

״לשירותך תמיד.״ הפטיר אלירן בקלילות ויצא מן החדר.

הוא הוציא את הסלולרי מכיסו, ובהבעת תיעוב וסלידה הקיש את המספר המבוקש. ״אני בדרך לבית שלו. הוא מסר לי היכן נמצא המחשב.״

״קיבלתי. ואוונס, תיזהר ממנו. אל תנסה לשחק משחקים.״

״אני לא מנסה לשחק משחקים. כי אף פעם לא לימדו אותי איך לשחק אותם.״

״אני מאוד מקווה. כי אם לא, זה הסוף שלך.״

אלירן יצא מביתו של נוריאל, מחשבו של מייקל המנוח בידו. מסתבר שתחת התמונה התגלתה כספת מבהיקה. שם שכן המחשב בבטחה.

הוא התיישב על גדר אבן והחל לקרוא מהתיקייה הראשונה. לפני שהקובץ הראשון נפתח הופיעה אזהרה מהבהבת באדום על המסך:

אם אדם רע הינך

הנח את המחשב מידך

אבל אם אדם טוב אתה

החפץ לחשוף סודות מעל פני האדמה

היזהר ושמור נפשך, כי פצצה מתקתקת בחזקתך

אלירן נשם עמוק. אני אדם טוב או רע? אני טוב. אבל עובד בשביל הרעים. הם סוחטים אותי. אבל אני לא חייב למסור להם את המידע, אני יכול ללכת לאחד האקרים של המוסד שיבנה על הקבצים אבטחה כבדה כל כך שסוחטיו לא יצליחו לפענח את מה שמייקל כתב.

אבל עוד לפני שהספיק להחליט, חש במהלומה עזה בעורפו. הוא איבד את זהירותו, ושילם על כך.

תהום שחורה הופיעה בתודעתו. הוא צנח על הארץ. חסר הכרה.

האיש שעמד מאחוריו כשאקדח בידו, הרימו מן האדמה והשליך אותו, עקוד לגמרי, לתוך ג'יפ אטום חלונות. התיישב במושב הנהג, ופתח בנהיגה מהירה.

אלירן פקח את עיניו, אבל הכאב החריף בעורפו גרם לו לעצום אותן חזרה.

״זה בסדר,״ שמע קול נינוח מאחוריו, ואצבעות עדינות נגעו בפציעה שבעורפו. ״לא כזה נורא.״

אלירן פקח את עיניו על אף הכאב. ״מי…מי אתה…?״

״אתה לא זוכר אותי?״ שאל האיש, מופתע. ובין רגע התייצב מולו. עיניו מחייכות, פניו נעימות סבר.

״בועז???״ אלירן השתנק בתדהמה. ״מה…״ הוא השפיל את מבטו, הוא ישב על כורסה נוחה ורכה, ידיו קשורות באזיקוני פלסטיק אל הידיות, רגליו קשורות זו לזו גם הן.

״מופתע, מה?״ בועז התיישב על כורסה מולו ושלף את מחשבו של מייקל למול עיניו ההמומות של אלירן.

״מה עשית? למה?״ כל השאלות שרק רצה לשאול נעלמו ממוחו בין רגע.

״צותתי לך. לשיחה שלך, רציתי לבדוק שאתה לא מזיק. ועד שאני לא אפענח את מה שאתה מנסה להרוויח על חשבונו של נוריאל. אתה תישאר כאן, אצלי.״

פניו של אלירן אדמו מזעם. עד כאן! כאן הוא יוצא משלוותו. שהוא יבגוד בחברו באיזושהי צורה? מי הכסיל שיגיד זאת?

״שמע, בועז. אני לא מנסה להרוויח שום דבר על חשבונו של אף אחד. וגם אם הייתי, נוריאל היה האחרון שהייתי מהתל בו. אני לא יודע מה אתה רוצה ממני. אבל כדאי לך מאוד לשחרר אותי.״ ניצוץ מאיים בעיניי הטורקיז. ״עכשיו.״

״אני לא משחרר אותך, ואתה לא הולך לשום מקום. תתכונן לשהות פה הרבה זמן.״

״אוקיי, אתה בחרת. אפשר לערוך שיחת טלפון אחת?״ נאנח אלירן.

בועז שפע נדיבות והגיש לו טלפון אלחוטי. ״בשמחה רבה.״

אלירן חייג באצבעות רועדות. ובועז זקף את אוזנו. ״הלו, כן…אני חייב לדבר איתו. הוא לא יכול להרים? אז, אתה יכול לעשות לי טובה ולקרב את הטלפון לאוזנו?״ אלירן הניע את אצבעותיו על ידית הקטיפה. מתוח. ״מצאתי את המחשב. כן, אני שומר עליו מכל משמר. אל תדאג נוריאל, יהיה טוב. מה? אל תדבר שטויות. פעם שמעתי משפט כזה: "לחיות זה אחד הדברים הנדירים ביותר. רוב האנשים פשוט קיימים." אבל אתה, אתה גם חי וגם קיים. כי אתה בוחר לקום ולעשות מעשה ולא נותן לעצמך ליפול עמוק. לתהום. ואני מעריך את זה. אל תשאף לתפל. תכוון לטוב. ויהיה טוב.״

בועז זקף את גבותיו. מה זו שיחת העידוד הזו? מדוע אלירן לא מרמז לנוריאל שנחטף על ידיו? מדוע אומר לו שהמחשב שמור אצלו?

״תרגיש טוב, נוריאל. אני אבוא לבקר בקרוב. תשמור על עצמך. תהיה בריא. להתראות.״

אלירן ניתק, ובועז חייך אליו. ״זהו? סיימת?״

״עוד רגע, יש לי שיחה חשובה לא פחות מזו.״ הודיע אלירן לקונית וחייג את המספר בביתו. ״ג'וני, חמוד…מה נשמע? אתה רוצה אותי? לא, אבל אני לא יכול עכשיו. תיקח מהשידה את המספר טלפון של בני ותבקש ממנו לבוא. כן, גם נתן? אז תגיד לו שיביא איתו את נתן. יהיה לכם כיף גדול יחד. תגיד לבני שהכסף נמצא בארנק השחור שלי, על השידה. אני סומך עליו שייקח כמה שצריך. הוא ישר והגון. ותגיד לו את זה.״ אלירן נעצר כדי לנשום, ובועז הביט בו בתמיהה. אלירן התעלם.

״תגיד לו שיבוא בכל יום מתשע בבוקר ועד שמונה בערב. וגם שידאג שתלך לישון. אני אחזור בעד שבוע בערך, בסדר? טוב, מעולה. אני אקנה לך מה שתרצה. מהשמיים ועד לירח אני אגיע בשבילך. מה אתה רוצה? לעדן יש רולר-בליידס חדשים? אל תדאג, אני אקנה לך יותר יפים משלו. ראיתי משהו יפה בצבע כחול עם אורות ונצנצים, אוהב? אוקיי… אני אקנה לך מדבקות של הגיבורים שאתה אוהב ותשים עליהן. ביי, מותק, ביי.״

״הילד שלך?״ חייך בועז בנימוס, כאילו לא פלש עתה לענייניו הפרטיים.

אלירן השפיל את עיניו. ״של מייקל.״

״אני מבין.״ המהם בועז. ״מי זה בני?״

אלירן נעץ בו מבט חודר, ״לא עניינך.״

״דווקא מאוד ענייני. אתה עונה לי או שאני אנסה עליך כל מיני שיטות?״

״אתה דביל אם אתה חושב שזה יוציא ממני משהו. אם אני רוצה לספר, אספר. ואם לאו-לא יעזור שום דבר שבעולם כדי לפתוח לי את הפה. קלטת?״

״בוא נבדוק את זה. רק לשם העניין.״ הוא פתח את המחשב של מייקל, הקיש כמה צירופי אותיות פתח את אחת התיקיות והחל להקריא ברהיטות:

יום ב' 18 בדצמבר 1998.

שם המבצע: טיהור סביבה.

המבצעים בפועל: מייקל דן ונוריאל מורגן.

התוצאה הסופית: הצלחה גורפת

בעיות שנוצרו: מותו של מורגן

סוף: לא נמצאו ראיות למותו של מורגן, נסיגה חזרה לארץ.

״טוב, את כל זה הוא סיפר לך בעצמו, נוריאל. נמשיך הלאה,״

יום ה' 15 באוגוסט 2001

חשיפה מאיימת

המבצעים בפועל: מייקל דן ואופק זוהר

התוצאה הסופית: מציאתו של מורגן שהיה חי ובריא ובילה בתור טרוריסט בכיר כתוצאה מאובדן זיכרון

בעיות שנוצרו: החזרתו לארץ ללא פגע וההתחמקות מבכירי סוריה

סוף: שב זיכרונו ובזאת נחתם העניין

״טוב, אני מניח שגם את זה אתה יודע. בוא נעבור למשהו יותר מעניין… התיקייה האחרונה שלו. שכתב לפני שמת, בטח מסופר שם על המידע שמצא.״

יום ד' 10 ביוני 2017

צילום תעודות זהות.

פרטים: אווה ונועם מורגן

ילדיהם: שמואל מורגן, נוריאל מורגן, נדב מורגן…

בועז נעצר, והמשיך לקרוא מבלי להקריא לאלירן את הכתוב, עיניו נפקחו לרווחה בתדהמה. והוא הרים את מבטו אל אלירן. מבט של אי-הבנה על פניו.״אלירן, מה שמם של הוריך?״

״מה זה עניינך?״ רגז אלירן, ״איזה הורים בכלל יש לי?!״

״אחים?״

״אתה לא מבין? אין לי משפחה. אני מעולם לא הכרתי אותם. גידלו אותי שני זקנים ישישים שמצאו אותי נטוש בעגלה על צד הדרך, וזה כל מה שידוע לי על ילדותי.״

בועז ניגש אליו והתיר את רגליו וידיו מן האזיקונים, אחר רמז לו להתרומם ולעמוד לצידו. עיניו של אלירן רפרפו על הכתוב בחוסר עניין, שלפתע לכד משהו בעניו החדות, ופניו חוורו:

כפי המסופר, משפחת מורגן נשדדה בהיות הילדים רכים וקטנים

ההורים נמלטו על נפשם עם שני בניהם, שמואל מורגן ונוריאל מורגן.

נדב מורגן, הילד השלישי, שהיה תינוק כבן חצי שנה, נשאר בעריסתו, רק כאשר עזבו השודדים והמשפחה נכנסה חזרה לביתה, הם גילו שבנם הקטן נעלם. ככל הנראה לקחו אותו השודדים איתם.

עימות עם הפרטים: נדיה אוונס וטאם אוונס. זקנים כפריים.

אלירן אוונס, בנם המאומץ, כבן 10.

לפי כל ההצלבות והנתונים האפשריים ושיחה עם ההורים המאמצים, ניתן יהיה לשער מעבר לכל ספק כי אלירן אוונס, הבן המאומץ, הוא לא אחר מאשר נדב מורגן, התינוק שנקרע ממשפחתו על לא עוול בכפיו.

החלטות: הסגרת הילד אלירן אוונס למשפחתו הביולוגית.

בעיות שנוצרו: אי הסכמת ההורים המאמצים לעניין.

סוף: הוטל חיסיון מלא על הפרטים והמצב נשאר כשהיה.

אלירן קרס על ברכיו, הלום ומזועזע מן המידע. ״מה…מה זה אמור להיות???״

המשך יבוא בפרק 20 אי"ה.