על תנאי /16

״אז ככה הכרתם?! לכן התביישת ממני…אבל למען האמת זה די מפחיד לחשוב על זה שעמדת כך באמצע הכביש וכמעט שנהרגת ממשאית! וואו, אז…הוא באמת הציל אותך!״ נפעם נתן.

בני חייך בעצב. ״עכשיו אתה מצליח סוף כל סוף להבין אותי? עד כמה קשה לי?״

״כן… אבל, מצד שני אתה רק יודע את השם שלו, ולא משהו מעבר. אני עדיין חושב שהעסק הזה מסוכן.״ הוא נעמד וליכסן את מבטו לעבר הצלחת הריקה של בני. ״טוב, תברך ונצא ללמוד. נדבר אחר כך. ושלא תחשוב שאני לא איתך. אני אמצא דרך לעזור לך לצאת מזה בצורה הכי טובה והכי קלה שיכולה להיות. סמוך עלי.״ נעץ בו מבט מבטיח. ובני ידע שהוא יכול לסמוך עליו. הם כבר עברו יותר מדי יחד.

הם הביטו זה בזה בשתיקה. נוריאל השתעשע בחתיכת בד בצבע אדמדם יוקרתי, ואלירן לא ממש התעניין בו. ודווקא ג'וני היה זה ששאל ראשון:״אבא, מה זה המדליה הזאת'י שהוא מחזיק?״

נוריאל החוויר, שפתיו רטטו. ואלירן לא הבין כלום.״ מדליה?״

נוריאל כבר האפיר. אלירן אחז אותו בכתפיו. מנסה לייצב את רעידותיו של חברו אך לשווא. ואז קלט אלירן בתפיסתו המהירה את הבעיה. ״זה מהתקופה ששהית כאן?״

העפעוף בעיניו של חברו הטוב סיפר לו הכל. זו המדליה שקיבל על משימתו הראשונה. על הבחור ההוא שרצח. והוא שמר אותה. מדוע?

״למה זה אצלך? למה…למה לא שרפת את זה? קרעת את זה? זרקת…״

״למה???״ נוריאל כמעט צעק, עיניו אדומות. ״כדי שאות הקלון הזה ילך איתי לכל מקום! שלא אנסה להתחיל דף חדש במקום שבו קרעתי אחד אחר. שאף פעם לא אהיה מבסוט מעצמי או מלא סיפוק. כדי שאזכור את הדם שנשפך בידיי שלי.״ הוא שמט את ידו האוחזת במדליה ברפיון, דמעות שקטות זולגות מעיניו.

״נוריאל…מספיק עברת. ומספיק האשמת את עצמך.״ לחש אלירן ברוך, אוחז בידו השמוטה של חברו, ״עזוב את זה. אני לא אומר שתשכח מזה. אבל מצד שני גם אל תיתן לזה להרוס אותך. כל כך הרבה עברת, והתחשלת. וקמת והתרוממת ועלית. למה ליפול שוב? למה לטבוע בים הכאב הזה? זה לא טוב עבורך. ולא מועיל לאף אחד במאומה.״

״עזוב, אלירן. אני כבר מתתי. הנשמה שלי מתה. הלב שלי מת. אני לא רואה טעם בכל זה. כל כך הרבה פעמים נשף בעורפי המוות. למה? למה לא מתתי לפני שהרגתי אותו? למה לא ירו בי למוות? למה הסכמתי?״ הוא התמוטט, נשבר. קולו סדוק ואין מחסום לדמעותיו.

״נוריאל…יש לך עדיין תפקיד. תפקיד נאצל שאתה בחרת לעשות. להביא את הבחור לקבר ישראל. אתה לא יכול עכשיו להישבר. ובטח שלא למות. וגם…״ הוא נעצר, נבוך. ״אתה יקר לי.״

נוריאל הנהן ומחה את דמעותיו. נשען על הקיר ועוצם את עיניו. אלירן הביט בו בדאגה. כל כך הרבה עובר האיש הזה, וכל כך הרבה הוא מתייאש ומוותר לעצמו. אבל ברגע האמת הוא חזק כמו פלדה, נלחם כמו אריה. מה שירידות עושות לאדם… מעלות אותו חזק ועוצמתי יותר, אל הפסגה. אולי לכן נוריאל הוא הסוכן הכי טוב שיש. דווקא כי הוא התחשל.

הדלת נפתחה בחריקה צורמנית והעירה אותו מהרהוריו. שניים  מהעוזרים של חאלד הקימו את נוריאל בגסות ודחפו אותו ליציאה מן המרתף.

אלירן הבין שכעת יתחילו שלב העינויים כדי לשכנע אותו ואת חברו למסור מידע. נוריאל לא יגיד מילה, זה בטוח. אבל מה איתו? לראות את חברו סובל זה למעלה מכוחו. אז מה? הוא יסבול יותר כאב אם ינסה להסיט אותו נגד מצפונו. אלירן עצר מלהרהר על כך וחיכה לבאות.

כשהאור כבר החל להתעמעם בחוץ והשמש כמעט שקעה, הוחזר נוריאל אל המרתף. אלירן הסיט את מבטו ממנו, פצעיו היו מזעזעים והוא לא היה יכול להביט בהם. הוא שמח שג׳וני ישן. גם כשהם שבויים הוא דאג שישן טוב ובשעות מסודרות. על אף שלא היה לו שעון הוא הסתפק במבט בחלון הצר והגבוה.

נוריאל דידה אל פינתו וקרס עליה בעייפות. נאנח בכאב. אלירן התקרב אליו. למרות שהזדעזע מפציעותיו של חברו ידע שהוא חייב להקל עליו, ולו במעט. הוא העביר יד על החתכים שבגופו של חברו ובדק את עומקם. ידו של נוריאל הייתה מעוותת ואלירן היה בטוח שהיא שהיא שבורה. על פניו של נוריאל הייתה כוויה ארוכה שנמשכה מרקתו ועד לסנטרו.

אלירן הביט סביבו, מחפש משהו שבאמצעותו הוא יהיה יכול לטפל בחברו אך הדבר היחיד שמצא הוא מים, ובד ארוך ועבה, מלא אבק. הוא נטל את הבד וקרע בחוזקה רבע ממנו. באמצעותו חבש את ידו של חברו, ואף התקין לו מתלה. הוא הביט בצער בכוויות, בהן לא היה יכול לטפל. נוריאל שלח אליו מבט מודה.

אלירן נטל את בקבוק המים והושיט לחברו. ידיו של נוריאל רעדו, ואלירן תמך בו כשלגם מעט מן המים. הוא השתעל עמוקות, אך לאחר השיעול נראה יותר טוב וקצת פחות חיוור. הוא עדיין היה חלש, ונשען על כתפו של אלירן. תשוש.

לבסוף שקע בשינה עמוקה. ואלירן שלא מצא דבר אחר לעשות, נרדם גם הוא.

רחש קל הקפיץ את אלירן, והוא שפשף את עיניו והביט סביב. בפתח המרתף עמדה דמות תמירה, ובידה פנס רב עוצמה, משוטט עליהם הלוך ושוב. אלירן הזדקף והתיישב על רצפת המרתף. ״מי אתה?״ שאל בערבית, קולו צרוד ועמוק.

האיש התקרב אליו, נעצר ממש מולו.״ בועז אמיתי. אני סוכן כאן כבר כמה שנים טובות. אם לא כל השטויות של החבר שלך, לא הייתי מסתכן בחשיפתי. אבל לא הייתה לי ברירה. הזהרתי אותו הלוך ושוב. אבל לא היה עם מי לדבר.״ הוא נאנח. ״זה שאתם בחיים זה נס.״

״אולי אנחנו בחיים. אבל לא כולנו כאן שלמים…״ אלירן החווה בידו על נוריאל ועל ג'וני.

״אוקיי, בוא נטפל בזה…״ הוא ניגש אל נוריאל תחילה, תיק עזרה ראשונה בידיו, והחל לחטא את פצעיו ולחבוש אותם אחד אחד. הוא הסיר את הבד הקרוע מידו, תוך שהוא שולח אל אלירן מבט מחויך, וחבש את היד במיומנות. נוריאל נאנק כשנגע בפצעיו הפתוחים, ופקח את עיניו. הוא הרים אליו את מבטו ונרתע כמעט לאחור, אם לא ברגע האחרון נזכר שמאחוריו עומד קיר.

״בועז?״ התלעלע, המום. ״מה אתה…עושה כאן?״

״כבר אמרתי לך קודם. אם תכניס את עצמך לסכנה אצטרך לבוא ולהציל אותך, ולו גם אם יהיה זה במחיר חיי.״

הוא עבר לטפל בג'וני והבטיח לאלירן שהוא במצב מעולה ומזמן יצא מכלל סכנה. ואז זירז אותם לצאת. ״אוונס, אתה קח את הילד, תיזהר שלא יתעורר. נוריאל, אתה מסוגל ללכת לבד?״

נוריאל ניסה להתרומם ואחר צנח חזרה בכאב. פצעיו הטריים כאבו נורא עם כל תנועה של גופו. הוא הביט בחבריו במבט מלא ייסורים. בועז נאנח שנית. וניסה להרימו מבלי להכאיב לו. זה הצליח חלקית. אבל הכאב עדיין גרם לנוריאל סבל, והוא נאנק עם כל תזוזה, ולו הקלה ביותר, של גופו.

כשיצאו מהמרתף, הכל סביב היה ריק ושומם. בועז אמיתי הצליח לשתק את כל הבניין. אלירן אחז את ג'וני בזרועותיו, נזהר לבל יתעורר. ובועז החזיק בנוריאל, שהספיק לאבד את הכרתו בינתיים.

בחוץ כבר חיכה להם טנדר בעל חלונות שחורים ואטומים. נהג ערבי ישב מול ההגה וסינן כמה מילים לא מחמיאות לבועז שהניד בראשו בדממה. אלירן הניח את ג'וני בזהירות על אחד המושביים האחוריים, ובועז הושיב את נוריאל לצידו. מורה לאלירן לשמור עליו, ונכנס למושב שליד הנהג. הלה התניע והטנדר פרץ בשאגת צמיגים. אלירן אחז בחוזקה בחברו הטוב, שומר עליו שלא יפול מטלטולי הדרך. את ג'וני קשר קודם בחבל מאובק שמצא זרוק בבניין. אך הוא היה קצר ולא הספיק לו גם בשביל נוריאל.

נוריאל נע מעט בזרועותיו של חברו ופקח את עיניו. ״מה…״ החל לוחש.

אלירן השתיק אותו, ״ששש…אנחנו כבר נגיע למקום בטוח. תנוח עכשיו.״ הוא הסיר את הז'קט הכחול שלו, שקיבל גוון אפור מאבק המרתף, והושיט לחברו. הלה בהה בו, מופתע. ״מה אתה עושה? זה שלך! חוץ מזה…קר עכשיו…תלבש את זה…אני כבר אסתדר.״ הדיבור היה לו קשה, והוא גמגם גם מן הקור.

״לא קר לי. ואתה פצוע וחלש, קח את זה, עשה לי טובה…״ הוסיף להושיט לו את הז'קט. מביט בו בהפצרה. נוריאל נכנע לו, ואלירן עזר לו לעטות את הז'קט על גופו הפצוע בזהירות.

״הגענו. כאן זה אחת הדירות הבטוחות והמוסתרות שלי. אתם תשהו כאן עד שאסדר עבורכם מבריח גבולות שנאמן לי. יש לי כמה רעיונות.״ הודיע להם בועז, ונחלץ ממושבו. אלירן תמך בנוריאל שבקושי הצליח לעמוד על רגליו, ובועז נשא את ג'וני אל תוך הבית.

אלירן סקר את הבית, הוא היה נאה אך קטן משמעותית. ובכל זאת הספיק להם. הוא ניגש אל אחד מחדרי השינה. המיטות היו מאובזרות היטב, והוא השכיב את נוריאל על אחת מהן.

״מה…״ לחש נוריאל, ״מה אתה עושה…?״

״אני הולך לעזור לבועז למצוא דרך לחלץ אותנו מכאן. אתה תשכב ותנוח.״ הוא כיסה אותו בעדינות בשמיכה עבה ומחוספסת, ויצא מחדר השינה.

בועז חיכה לו שם. ״מה איתו? הוא בסדר?״

״לעת עתה. יצאנו?״ הוא לבש מעיל עבה שנתן לו בועז וכאפייה משובצת בשחור ולבן.

״כן. בוא אחריי. ואל תשמיע מילה לכל אורך השיחה שלנו לא משנה מה יקרה. קיבלת?״

״קיבלתי.״

״גם הוא לא הסכים. וכבר הלכנו לשלוש!״ אלירן חבט בהגה בתסכול.

״היי, תירגע. אתה יודע שזה סיכון גבוה מאוד. נלך לנוח כעת, ומחר אני אקח אותך לאחד החברים הכי טובים שלי. הוא נאמן, רק עליו אני סומך בעיניים עצומות.״ בועז הניח יד על ליבו.

״אה, באמת? ואיך קוראים לו?״ סינן אלירן בציניות.״חמיד? מוחמד? חסאן?״

״זה לא מצחיק. אני רציני. יש גם חסידי אומות העולם, או איך שלא מכנים אותם.״

״ואני מאמין שהבוס שלך הוא לא אחד מהם.״ התיז אלירן שוב, בבוז.

״עזוב את הבוס שלי. רק לדבר עליו זה סיכון.״ בועז היה רציני לגמרי.

אלירן החנה את הטנדר, והם נכנסו לדירה. בועז נכנס אחריו. ופספס את מבע פניו המזועזע, ותנועותיו הקפואות. משלא התקדם, מיהר אליו בועז לבדוק מה אירע.

״מה…״ הוא החל ואז קפא. שלולית של דם נקוותה מחדר השינה ועד אליהם. אלירן היה חיוור כסיד. המום.

״חכה לי כאן. אל תזוז.״ פקד בועז במהירות, נכנס אל החדר. חמש דקות תמימות של מתח  עברו על אלירן בטרם יצא. פניו אפורות, ידיו רועדות.

״מה קרה?״ אלירן ניער אותו בחוזקה. ״מה ראית שם?״

בועז לא ענה. פניו הוריקו.

אלירן עקף אותו ונכנס לחדר. עיניו יצאו מחוריהן למראה עיניו. ג'וני לא היה נראה בשום מקום. אבל זו לא סיבה לדאגה. הוא לא היה פצוע כמו נוריאל. הוא היה יכול פשוט לקום ולבדוק מה קורה סביבו. ויתכן שהוא עוד בסביבה. הוא המשיך להשיט את מבטו סביב, וזעקה חנוקה נמלטה מפיו. נוריאל שכב על המיטה. מתבוסס בדם, ראשו שמוט לאחור וידיו פרושות. הצבע נטול כליל מפניו. אלירן ניגש אליו בזהירות והניח יד על חולצתו הספוגה בדם. הדופק היה קלוש. הוא בקושי חש אותו.

והוא לא נשם.

אלירן יצא מהחדר בסערה. לא מודע שפניו כפני מת. הוא פנה לבועז אמיתי בקול רועד. ״הוא חייב טיפול רפואי דחוף. אנחנו חייבים לעבור את הגבול עוד היום. אחרת אין…אין לו סיכוי.״

בועז נשם עמוק. ״יש לך מושג מי היה יכול לעשות את זה?״

קול מפחיד נשמע מאחוריהם. ״לי יש מושג.״ קול דריכת נשק נשמע. ״תרימו ידיים. שניכם.״

המשך יבוא בפרק 17 אי"ה.