על תנאי

בני פקח את עיניו ושפשף אותן בלאות, הרים את ראשו והביט סביבו.

נתן ניגש אליו, ״היי, ישנת טוב? איך אתה מרגיש?״

בני צחק, למרות תשישותו.״ וואו…אתה מתנהג כאילו אני חולה קשה או משהו, תירגע, זה בסדר.״ הוא מתח את ידיו בלאות והושיט יד אל הנטלה שהניח שנייה לפני שהתמוטט על המיטה סחוט מעייפות. ״אז מה קורה?״

״אני בסדר גמור. השאלה היא אם אתה בסדר. היית נראה ממש רע מקודם. ואתה עדיין קצת חיוור…״

״אני בסדר. קצת חלש ורעב…אבל אני אהיה בסדר. רק אוכל משהו.״ הוא התרומם והתנודד לרגע, ונתן מיהר לאחוז בו בטרם יצנח. הוא שלח אליו מבט מודה ונבוך באותה מידה.

״בוא, נלך למצוא לך שאריות של משהו מארוחת הצהריים…״ מיהר נתן להפיג את המבוכה מפניו של חברו.

״זה מה שאתה נותן לי לאכול? שאריות של ארוחת צהריים? וזה עוד אחרי הדאגה שלך למצבי.״ רטן בני ונטל את הקביים.

נתן צחק קלות. ״אולי תישאר לך מנה שלמה, אם נמהר קצת יותר…״ זירז אותו.

לבסוף מצאו מנה מיותרת, ואפילו יותר. בני היה חסר תיאבון לגמרי כשהגיש לו נתן את המזון שהיה בשבילו סביר, בהתחשב באמצעים. והרהר מה היה אוכל לו היה נשאר עכשיו בהשעייה בביתו. אין ספק שהאוכל היה מוצלח יותר. מצד שני, על החברים שלו הוא לא מוכן לוותר, בטח לא על נתן המתמסר כל כולו בשבילו.

״נו, שבעת?״ נתן מזג מים לכוס חד-פעמית והושיט לחברו. שירות מעולה, אין מה לומר. הרהר בני בבדיחות הדעת. ״כן, תודה. ממש תודה. אני מלא הערכה על ההתמסרות שלך כלפיי.״

״אה, שטויות. הלוואי ויכולתי לעשות למענך הרבה יותר מזה.״ משך נתן בכתפיו.

״אתה צוחק? מה שעשית בשבילי עד עכשיו הספיק לי די והותר.״ מחה בני על אף שהיה נבוך מההצהרה.

נתן משך אליו כיסא והתיישב מול חברו. ״בני… אתה יכול כבר לספר לי איך הכרת את אלירן?״

בני הרים אליו את עיניו, ״אה?״

״אנחנו ידידים טובים מספיק כדי שתספר לי את האמת. אתה לא חושב?״

״אולי אתה צודק. ואם כבר סיפרתי לך על הפחדים הילדותיים שלי אין לי שום סיבה להתבייש ממך כשאספר לך את ההיכרות המוזרה שלנו…״

״אלו לא פחדים ילדותיים, זה לגמרי מובן. חוץ מזה, אתה לא צריך להתבייש ממני גם אם לא סיפרת לי בעבר על הפחדים שלך. אני כבר מזמן עברתי את שלב הידידות איתך. זה הרבה יותר מזה. תהיה בטוח.״ נתן הישיר אליו מבט כן וחם.

בני הסמיק. מה יש לנתן שהוא מדבר אלי כך? בגילוי לב שכזה? ולשמוע את דעתו האמיתית על החברות בינינו… זה יותר מדי בשבילי.

נתן טפח על שכמו, חיוך משועשע על פניו. ״קדימה, תתחיל.״

בני יצא משערי הישיבה בצעד קליל ועליז. יש משהו מהנה בלהיות הבחור היחיד בכל הישיבה שיש לו אישור ליציאה בת שעתיים לאן שרק יחפוץ. כמובן שעם כללים, שלא את כולם הוא ממלא, אבל אין כמו לשאוף אוויר צח ולהתהלך ברחובות העיר. חופשי לחלוטין.

כבר מתחילת הרחוב שאליו פנה  הוא הבחין בו. אדם נאה ויפה תואר, בסביבות גיל השלושים. כובע מצחייה תכול על ראשו, וז'קט לבן מעל חולצתו האפורה. עיניי טורקיז כהות, או אולי כחולות בשל הכובע התכול שעל ראשו. האיש ניסה לפנות אליו בדברים אך בני התעלם.

״היי, בחור! אתה מוכן להקשיב לי שנייה?״ התרעם עליו זה.

״מצטער, אדוני. אסור לי לדבר איתך. אני חייב ללכת.״ בני ניסה לעקוף את האיש שחסם את דרכו.

״אפשר רק לדעת למה?״ האיש נפגע, הבחין בני, מהצהרתו.

בני לא ענה, רק בחן את האיש משרוכי נעליו הגבוהות ועד לכובעו כמרמז.

״אה, בגלל זה?״ האיש העביר יד מורה על בגדיו. ״זה הבעיה שלך?״

בני הניד בראשו בתנועה בלתי מחייבת לחלוטין. כעת כבר זיהה בוודאות את הניצוץ הפגוע כל כך בעיניו של האיש.

״אתם החרדים!״ סינן בלעג, ״כל מי שלא לבוש כמוכם נקרא כבר גוי אצלכם. זה סוג של חרם או מה? ואם אני לא כמוכם זה לא אומר שיש לי נשמה? זה לא אומר שאני אדם טוב?״

בני נבוך, ״חס וחלילה! את זה לא אמרתי. אבל תודה בזה שלא כל איש שיכול להיות לבוש כמוך הוא אדם טוב. אני תחת השגחה של ישיבה, אני לא יכול להתרועע עם כל אחד שאפגוש.״

״אה!״ נשף הלה בבוז, ״ועדיין גם יכול להיות אדם רע שמסתתר בתחפושת הזו, שאתה לובש.״

״זה נכון. אבל כך הסיכונים פחותים בהרבה. אתה מבין שחצי עולם לבוש כמוך. נכון?״

״ואז מה? חצי עולם גם לבוש כמוך! חוץ מזה, כבר ראית שאין לי כוונות עוינות. וכבר דיברת איתי על אף שאמרת שאסור לך.״ חיוך משועשע.

״קודם כל, עוד לא ראיתי מהן הכוונות שלך. שנית, זה באמת היה חסר אחריות מצידי מלפתוח איתך בשיחה. אני מצטער, אך עלי ללכת.״ הוא עקף את האיש וצעד במהירות קדימה, מתעלם מקריאותיו.

הוא רץ במהירות לכיוון הישיבה. יודע שהוא מקדים. יש לו עוד חצי שעה. אבל השיחה עם האיש התמוה הבהילה אותו. דבריו של האיש היו כנים כל כך. שהוא השאיר אותו כמעט חסר מילים.

הוא חיכה בסבלנות במעבר החצייה. טנדר חבוט וישן עצר לו והוא מיהר לחצות את הכביש. אך נעצר באמצע דרכו.

הנהג. הוא היה ערבי.

האימה סגרה עליו. ערפילי צמר גפן מילאו את מוחו. ובליל של קולות שטף אותו. קללות בערבית. סכין חדה, ערבי שדולק בעקבותיו. כל גופו רעד בעוצמה.

הערבי היה סבלני. אך המשאית הכבדה והעצומה שפרצה בדהרה מן העבר השני, לא. בני עצם את עיניו והניח לתסריט האימה שלו למלא את מוחו. הוא עומד למות, למען השם. מה הוא יכול לעשות בשברירי השניות הללו?

יד חזקה לפתה אותו בצווארונו ומשכה אותו מן הכביש, הודפת אותו על האדמה מלאת האבנים והקוצים. הוא נפל עליה, מתנשף. חיוור, המום.

״תגיד לי, אתה בסדר, אתה? אתה נורמלי? כמעט מתת!״ היה זה קול מוכר, האיש שפגש לפני.

בני שתק. מזיע ורועד. לא מסוגל אף לפתוח את פיו. הוא ניסה כבר כמה פעמים והתייאש.

האיש בחן אותו רגע ארוך. לאחריו הושיט לו בקבוק מים, בני סיפר לו בקצרה על הפחדים והסיוטים שלו מערבים. ולאחר מכן התנשף, מנסה לייצב את נשימתו המפרפרת.

״קח. שתה ותירגע. יש לנו על מה לדבר. בטח לאחר שהצלתי את חייך. תסכים איתי בעניין הזה, אה?״

בני לגם בזהירות, מביט באיש בחשש. ״הצלת את חיי, זה נכון. אבל…אני לא מבין מה אתה רוצה ממני? מה יש לך לחפש אצלי?"

״שמע, אני… יש לי עבודה מאוד מחייבת. אבל גם יש לי בן יחיד. אשתי נסעה לאנגליה. לסקר עיתונאי, אין לי מי שישמור עליו. אמנם אני סומך עליו שידאג לעצמו, אבל אתה מבין, לכל מקרה שלא יבוא. אני צריך מישהו שיתנדב לעשות את זה במקומי. הוא ילד חכם מאוד, ונחמד. גם ממש ידידותי. וזו עבודה בשכר מלא. פניתי להמון אנשים. אף אחד לא היה פנוי…״ הוא עצר רגע כדי לנשום, ואז חדרה אליו התובנה. ״רגע, רגע. אתה…אתה אמרת שאתה לומד בישיבה, לא?״

בני הנהן. ״אכן.״

״אז איך יצאת?״ תמה האיש. הוא שמע על הישיבות של החרדים. הם עושים שם הכל. אוכלים שם, ישנים שם, לומדים שם. והכל תחת השגחה. ומרוב שהם פרנואידים, הם לא מסכימים לבחורים לצאת. אז איך יצא הבחור שלפניו? האם הם בורחים מתחת לאפם של צוות הישיבה?

״מהשער.״ השיב בני בתמימות כביכול. ניצוץ מבודח בעיניו.

״מה?״ האיש הביט בו במבט תמה ומבולבל.

״סתם התבדחתי. יש לי אישור יציאה כל יום למשך שעתיים, בגלל הבעיות הקשות שיש לי עם קשב וריכוז…״

״אתה לא לוקח ריטלין או משהו כזה?״ האם החרדים חיים את החיים שהיו מלפני שנים, כמו שסיפרו לו, ולא נוגעים בהמצאות של היום? מוזרים…

״לא. הגוף שלי לא מגיב טוב לתרופות. כנראה יש לי אלרגיה לחומר כלשהו שאני לא יודע מהו.״

״אז…מה קורה כשאתה צריך טיפול רפואי כלשהו?״ התעניין האיש.

״הרופאים שמים לי במינון נמוך ובודקים איך אני מגיב. זה לא הדבר הכי נעים, כמו שאתה מבין. לכן אני מנסה להימנע מלהצטרך לקבל טיפולים רפואיים. כמו שאתה רואה, לא כל כך הולך לי…״

״אני מבין… תגיד, היית מוכן לתרום את השעתיים החופשיות שלך עבור הילד שלי?״

״אני? אתה בטוח שאתה רוצה להפקיד את הילד שלך בידיי?״ נדהם בני, הוא בקושי הכיר אותו!

״אכן. אתה נראה לי הכי מתאים, ודווקא כי אתה חרדי. אתם תמיד שומרים על הכנות והיושר שלכם. כך שנשאר לי להאמין רק לך.״

״אהממ…אני, אני אשמח. אשמח מאוד. אבל…אני לא יודע היכן אתה גר. מי אתה בכלל, ומה-״

״זה בסדר. נעים מאוד, שמי הוא אלירן אוונס, לבן שלי קוראים ג'וני. ואני  אעדכן אותך בפרטים בעוד כמה ימים. סגרנו?״ הוא חייך אליו חיוך כובש.

בני נמס מחיוכו, היה משהו אצילי ומלא חן באיש שמולו. הוא הנהן ובלע את רוקו. ״לי קוראים בני. בני אדלמן. אה…מבחינתי העניין סגור.״

המשך יבוא בפרק 16 אי"ה.