על תנאי

אלירן הוצא מן המרתף החשוך, מדורבן באקדחיהם של שניים מהסורים עושי דברו של חאלד אל- כביר. נוריאל ליווה אותו במבט דואג ובעיניים מלאות בחשש מהעתיד לקרות. אלירן לעומתו שלח אליו מבט מעודד, מלא תקווה.

אלירן הוכנס אל חדר שהדברים היחידים שבלטו בו היו קירותיו הלבנים והחשופים. כיסא רעוע ניצב באמצע החדר והוא נכבל אליו באזיקוני פלסטיק. לאחר חצי שעה של נמנום קל, נכנס חאלד לחדר. סוף סוף, אוונס. שמענו עלייך הרבה. אתה בטח מבין שלא קראנו לך סתם, כי משעמם לנו עם החבר הנודניק שלך…״

אלירן גיחך במרירות, ״קראנו, אוהב את הניסוח. חטפתם את הבן שלי, ככה אתם אוהבים לקרוא לאנשים, אה?!״

״הו, אל תדאג…״ צחק חאלד צחוק חלול וחסר רגש. ״אתה תכיר עוד כמה דברים שאנחנו מאוד אוהבים לעשות…״

״אני בטוח. מה אתם דורשים ממני בתמורה לילד שלי?״ אלירן נעץ בו מבט חודר, תובע.

״יש לך חבר מעצבן״. הודה חאלד בפעם השנייה. ״המעצבן הזה השאיר אצלו מידע מסווג ביותר. מכיר את המילה? בזמן שבילה כאן בנעימים ללא זכרון יכולנו להפקיד בידיו מידע שכזה. למען האמת לא הוא זה שלקח אותו, אלא החבר שלו, מייקל דן. שבא לחלץ אותו עם עוד איזה אחד… אבל אחרי שמת, החבר החכם שלך בחר לקחת, בתור ירושה את המידע הזה. והוא מכחיש זאת בתוקף״.

״אני שומע״. אלירן לא החניק את פיהוקו, ובכך הראה את יחסו המזלזל לדבריו של חאלד.

״אתה לא תרצה שנוציא את זה ממנו בכוח, נכון? פשוט מאוד, תוציא את זה אתה ממנו, בכל דרך שהיא. תספר לו שאתה יודע מזה, תשכנע אותו שזה נכון. תספר לו, מה יקרה לו אם לא ימסור. הוא יסכים. נכון מחיר מוזל בתמורה לילד שלך?!״

״חבל על הזמן ועל המילים. לא יקרה.״

״חבל מאוד. החבר שלך יסבול מהסירוב שלך. אנחנו נענה אותו עד שהוא ירצה למות, וגם אז לא נהרוג אותו. נהנה מהנקמה הזו עד הסוף.״

״נחיה ונראה״. פלט אלירן באדישות, כלפי חוץ.

״הו,״ חאלד צחק, ״אני אחיה לעוד הרבה זמן, רק לגביך לגבי החבר שלך, והבן שלך – אני לא כל כך בטוח…״

אחד משומריו של חאלד הדף את אלירן אל תוך החדר. הלה לא יכול היה להביט בנוריאל. לא יכול היה להביט במבט המקווה מחד, והחרד מאידך – ולכן מיהר להסיט ממנו את מבטו. לא קשה היה להבחין בתוגה שבעיניו. הוא גלש לחצי שכיבה חצי ישיבה על הרצפה האפורה המוכתמת דם, ועצם בלאות את עיניו.

נוריאל בחן אותו בדאגה, ״מה איתך? מה הם עשו לך?״

״שום דבר מיוחד. וזו בדיוק הבעיה״. אלירן התנשף.

״מהו השום דבר המיוחד?״ נימת השעשוע שבקולו גברה על הדאגה למצבו של אלירן, שהיה נראה שבור וסחוט לגמרי.

״נו, כבר אמרתי. הוא הבעיה.״ אלירן לא היה נראה להוט לשתף פעולה.

״מה הבעיה בו?״ ניסה נוריאל דרך כיוון אחרת.

״שהוא נגדך, ואם לא אעשה אותו, הם…הם יהרגו את ג'וני…״ הוא השפיל את מבטו.

״אה…״ נוריאל כחכח בגרונו, מופתע ונבוך. הוא השתתק. תר אחר מילים מתאימות.

״בבקשה…תגיד משהו, אני…זה לא אני…אני גם, גם לא מוכן לעשות את זה. אז יהרגו אותי, וזה לא מפריע בכלל לאף אחד חוץ מאשתי. וג'וני- ימצאו לו אבא יותר טוב ממני, אני לא מתאים לזה. בכללי אין לי מה להפסיד אם אסרב להצעה "הנדיבה" בלשון המעטה, של חאלד. אל תסתכל עליי כך. אני לא אדבר איתך על זה. ולא אשכנע אותך להחזיר את המידע שיש בידך לסורים, על אף שמסקרן אותי לדעת עד מאוד מהו.״ הוא נעץ את מבטו הבוער בעיניו של חברו, ״מה הסיפור שלך?״

פניו של נוריאל היו חיוורות על רקע המרתף החשוך. הוא שאל בשקט, ״ואתה…יודע – מהו?״

״מה הגמגום הזה? לא. לא יודע. לא רוצה גם לדעת במה אתה מתעסק. אדון מסווג שלי.״

נוריאל שתק. פיו נפתח ונסגר פעמיים. פניו חזרו אט אט לצבען המקורי. לחייו סמוקות באופן חשוד.

״היום יום ההולדת שלך ולא ידעתי? מעניין… תגיד, מה אתה מתרגש כל כך כאילו זכית במיליון דולר בלי שום מאמץ? אני לא זוכר אותך אף פעם מתנהג כזה מוזר. הכל בסדר?!״

נוריאל חתם את הבעת פניו. הסומק נמוג באחת. על פניו עלתה מסיכת ברזל, כמו בימים ההם. הימים שהכירו…

ובעצם, כן. אני כן ראיתי אותו כך, מתנהג בצורה מוזרה שכזו. ששכלנו שנינו את מייקל. ואם כך, הוא מתנהג בכל פעם שעובר עליו מהפך נפשי, בצורה הזו. לא מעוניין להדאיג אף אחד. שומר הכל צמוד לחזהו כמו מפחד לאבדו. אם היו מבקשים ממני לתאר את אופיו הייתי אומר מיד –

מוזר. מאוד.

מספר שנים לפני כן: אלירן יצא מהקרב בזול. מייקל דן לא. הוא מת, במותו השאיר אחריו ילד רך ויתום שהביט באנשים סביבו בעיני שה עגולות ותמימות. לא הבין על מה הצער, היכן אביו ומי הם אנשי הצבא והלבושים אזרחית שמקיפים אותו במעגל הדוק.

יומיים עברו מאז הקרב הנורא, שהיה משותף לצה"ל ולחמישה אנשי מוסד ותיקים; אלירן, נוריאל, מייקל דן, אביב גפן, ואופק זוהר.

אלירן לא הכיר את נוריאל אז לעומק, הקשר ביניהם היה טכני. אם לומר את האמת הוא לא חיבב ממש את האיש בעל העיניים האפלות, ומבע הפנים החתום כפלדה יצוקה.

היה זה אופק זוהר, אחד הסוכנים החביבים על נוריאל, שניגש אליו ורמז לו באזנו שמישהו צריך לבשר לחבר הטוב ביותר של מייקל דן את הבשורה הקשה, עדיף יהיה אם זה לא יהיה אחד ממכריו הותיקים. אלירן לא הבין מדוע, ולא שאל. רק לאחר שביקר את נוריאל הבין מדוע ולמה.

נוריאל היה פצוע, חיוור. עיניו שבהו באלירן הנכנס לחדרו בבית החולים, בהססנות, התרוצצו מעט בחוסר שביעות רצון. ״מה אתה רוצה ממני? שכחת משהו?!?!״ קולו ציני ומריר.

״אה…״ אלירן התיישב על הכיסא המיועד למבקרים.

״דבר מהר, כי אני חסר סבלנות באופן קבוע.״ נוריאל כוונן את מיטתו למצב חצי שכיבה חצי ישיבה.

דקות ספורות עברו על שניהם שתיקה עד שאלירן פתח את פיו, ״מייקל דן… החבר של…שלך…. שלנו…״

נוריאל הביט בו בעיניים הולכות וגדלות באי אמון. פניו החיוורות איבדו כל גוון. הוא מגמגם בקושי ומתייאש מהר. לא היה אידיוט כדי להבין את המסר החד, הצורח, ממילותיו של אלירן.

דמעות מושלמות התנפצו על לחייו המפוסלות של איש המלחמה הקשוח ביותר שראו גם סוכנים ותיקים יותר ומבוגרים שעזבו, ואמרו עליו אותם דברים: אפל, מסתורי, מאיים.

אלירן לא מצא במה לנחם, גם לא ניסה. היא התקרב אל קצה המיטה ואחז רכות בידו של זה. מבטי העיניים הצטלבו. תכול-אפור מתערבב בדבש, בוער – ותאב נקמה, חם וקר, אוהב – ומלא שנאה.

נוריאל נמס ראשון. הסכר התמוטט, הוא פרץ בבכי מזעזע. כזה שלא שמע אלירן מעולם מסוכן בעל אופי חזק מסוגו של נוריאל. נוריאל התנשף, מאדים. מנסה לחנוק את בכיו. קל היה לראות עד כמה הוא מתאמץ לפי אגרופיו המאדימים בקצב מדאיג. שפתיים רוטטות ננשכות בשיניו עד זוב דם.

אלירן רכן מעל פניו, ״תבכה. אל תחנוק את זה. זה טוב לבכות לפעמים, כשאף אחד לא רואה. וליד חבר טוב מותר בוודאי לבכות. מייקל רצה וגם רוצה שתשחרר את כל מה שעברת. הוא אהב אותך כל כך…טוב, אותי אתה לא צריך בשביל לדעת את זה.״ חיוך מריר, אירוני. נוריאל נראה יותר טוב, נשימתו המהירה נעשתה איטית בהדרגה. מבטו לא ממוקד ממש באלירן. לא קשה לקרוא את המבוכה המכרסמת בו מכל צד.

״היי…נוריאל, אני יוצא קצת החוצה. לתת לך פסק זמן עם עצמך. אם תרצה אותי כאן, אז…אז תקרא לי אוקיי? ואל תתבייש לבקש. אם אתה צריך משהו מעבר לזה, גם בשביל זה אני כאן.״  הוא נתן בו עוד מבט אחד. מלא תמיכה והשתתפות. הזדהות ואמון מלא. המבט הזה המס את נוריאל כליל. והוא הנהן בשקט. עיניו מושפלות.

״יופי. אתה מסוגל, נוריאל. אתה יודע טוב ממני להתאושש מדברים כאלה ואחרים ולהמשיך הלאה. אני יודע שזה קצת ישיר מדי… אבל אני רואה שקשה לך. מאוד מאוד. אני אתן לך את הזמן שלך, ותנצל אותו. תעשה משהו גדול, לזכור את מייקל, את החברות שלכם. את מה שלא זכיתי להכיר מקרוב ואם תרצה לשוחח קצת. תתקשר אליי, אני כאן ליד.״

כשיצא מן החדר קיבל אותו אופק מופתע ונרגש. ״אתה היחיד שהצלחת לדובב אותו, לתקשר איתו! והוא עוד בכה!!! היית מאמין?? אתה פשוט גדול, אלירן. ע-נ-ק! יש לך את זה. אני כבר רואה כאן חברות מדהימה נרקמת, אה?״ הוא חייך קלות ואז המשיך, הפעם ברצינות ותחינה בעיניו. ״תמשיך לבקר אצלו, תבוא אליו עוד. הוא זקוק לך״.

ובאמת, להוציא את נוריאל מהבועה השחורה שהקיפה אותו, הייתה משימה קשה. אבל זה היה שווה את זה.

אלירן ונוריאל חתמו ביניהם ללא מילים חברות של נצח, חברות אמיתית, באהבת עולם.

המשך יבוא בפרק 14 אי"ה.