על תנאי

ג'וני השעין את ראשו על כתפו של אלירן. עדיין חלש, לא מדבר בכלל. ואם מדבר, אז בגמגומים בלתי מובנים. נוריאל ואלירן שיערו שהפחד הוא הגורם לשתיקתו. אלירן ליטף את פניו של בנו המאומץ, מברך על כך שנוריאל לא יכול לראות את סבר פניו מכיוון שראשו מורכן ועיניו הרכות הבהירות מביטות בילד שלו, שקיבל מחדש לידיו- באהבה אין סופית.

״אז במייקל בטחת, נכון?״ אלירן דיבר אליו באדישות כביכול, אבל החברות רבת הוותק לא מנעה מנוריאל להבחין בנימה הפגועה המסתתרת במשמעות של ארבעת המילים הבודדות המבטאות הכל. בעיקר את החברות העמוקה בת העשור, זו שאלירן לא זכה להכיר.

״נכון, אתה צודק.  בטחתי בו. אבל זה לא אומר דבר על שהסכמתי לספר לו.״ ליאט נוריאל בקול חלוש, מבחינתו כל דיבור על העבר שלו הוא מוות מוחשי.

״הוציא ממך בכוח?״ חיוך משועשע.

״אפשר לומר כך. אתה רשאי לבטא זאת ככל העולה על רוחך… בייחוד שזה לא נכון״. אפילו בדל חיוך לא נראה על שפתיו הקפוצות בייסורים. לא רוצה להתמקד בעבר, רוצה את ההווה, בעיקר את העתיד. מתעלם מהמשפט האומר "אם אין עבר אין גם עתיד". מי שכתב אותו לא חשב עליו באותם הרגעים, וכנראה גם לא הבין דבר בנקיפות מצפון ובמצפון בכלל. העבר שלו רק הורס אותו. ממש לא בונה את עתידו.

״אתה מתחמק״. חברו הטוב נעץ בו מבט בוחן. דאגה וחמלה מסתתרות בערבוביה מבעד לאישוניו, למבטו העמוק. הוא תמיד יודע להביע רגישות יתר, גם כשזה פוגע בו כסוכן. כי זה הוא, והאופי שלו משתתף ואוהב. לא משנה כמה הכשרות יעבור. הוא אותו האדם, בסופו של דבר.

״גאון. מי לימד אותך לקרוא את האנשים שלפניך? לא אני, זה בטוח״. ניסה להתבדח, נכשל. קולו מריר, אירוני. טעם חמצמץ עולה בפיו. הוא נסדק. ודווקא אלירן מולו, מכל האנשים שבעולם דווקא הוא.

״איך הוא עשה את זה?״ נאנח אלירן תיאטרלית. מנסה לעודד מעט את חברו בלי שהלה יבחין בכך. ״חבל שהוא מת מהר מדי ולקח איתו את הסוד הזה לקבר…לא יכול היה למות אחרי שהיה מגלה לי?! מעצבן…״

״אם לא יכול היה למות בכלל! למה לדבר ככה? זה נורא אכזר…״

״מזל ששמת לב, אה? כמה אפשר לנסות להסתיר ממך את הצד האפל שלי? הייתי בטוח שתעלה על זה מתישהו, איפשהו, אם בכלל…״ פיזם באיטיות, מראה פני משועמם.

״מחשיד מאוד, אה?״ נוריאל הצליח לחייך גם הוא, חיוך קלוש. המתבונן היטב יכול היה להבחין בזוויות פיו שהתעוותו ברוך, בחיבה שהשתדל להעלים כמעט ללא הצלחה. אלירן האופטימי הצליח להעיר בו ניצוצות חבויים. כאלו שתמיד השאירו אצלו זיכרון מתוק תחת  אחד

ישן וכואב.

כאן המתבונן היה אלירן, והוא אהב את מה שראה. אם יצטרך להגדיר אחד מחבריו כידיד נאמן וחבר נפש – זה רק נוריאל.

זיק כלשהו עלה בעיניו. הוא נאמן. אתה לא. תזכור את זה לפעמים בשעה שתתגאה בחברות שלכם בעיני עצמך. נוריאל מגלם את הצד הנאמן, אתה מגלם את ההפך.

מדוע חשב כך? עדיף שלא לדעת, גם אלירן לא יודע. זו מין הרגשה כזו, וכואב להרגיש אותה חותכת בליבך, כמו להב סכין ננעצת בבשר חי ולא מרפה. הפצע מתאחה, והיא באה ודוקרת מחדש. אין דבר כואב יותר מהאמת. גם נוריאל יודע זאת. לכן התעורר מצפונו לפתע, הרהר אלירן ברחמים על ידיד נפשו הסובל. סוף כל סוף הבין את הנקודה בסיפור הזה שלו. הבין את הכאב והבין את הסיבה לו.

כי אמת – יש רק אחת.

הם נעצרו, נתן נעמד מולו והביט בו בהיסוס ובמבוכה. ״שוב, מצטער. אני מקווה שאתה עוד לא כועס.״

בני הביט בו בשלווה, בחיוך רגוע. ״זה בסדר, נתן. עשית מה שהיה צריך לעשות. אתה לא אשם, זה הגיע לי ואני מקבל את זה באהבה.״

נתן גיחך, מנסה להסתיר את ההקלה. ״למה אתה מכיר מישהו שלא מקבל השעיה באהבה? או יותר מזה, בשמחה?״

״כן. מישהו שמפחד לעזוב את החבר שלו לנצח. שחושב שהוא צריך מסגרת קצת יותר שונה.״

נתן החריש. מנסה לעכל את דבריו.

״נתן, אני לא חושב שאוכל לחזור, הם רוצים שאני אנתק קשרים עם האדם שהציל את חיי. אני לא חושב שאני מסוגל לזה.״

נתן שתק, מבט פגוע על פניו.

״ו…לטובת האדם הזה אתה…תהיה מוכן לעזוב אותי? לתמיד?״ שאל פתאום, שפתיו רוטטות.

הפעם היה זה בני שהחריש.

״אז…אז בסדר. לך אליו, אני אחזור. אני מאחל לך כל טוב בדרכך החדשה.״ הזעם והכאב שלטו בו בערבוביה. להם התווסף אין-אונים.

״נתן…״ דמעות עלו בעיניו, וזו הייתה כמעט הפעם הראשונה שבכה לנגד עיניו. הוא מתחיל להישבר.״אני אוהב אותך, אני לא רוצה לעזוב אותך. אבל אני לא יכול להיות כפוי טובה לאדם הזה, שהציל את חיי. שבנו נעלם בגללי. ואם כל זאת, הוא סלח, ואפילו ניסה לפצות אותי. אני לא מסוגל.״

״אני גם אוהב אותך, ולכן אני לא יכול לתת לך לעזוב. אני מפחד ש…שתעשה את אותה הטעות שהוא עשה, פעם אחת כבר התעלמתי. אני לא יכול לאבד אותך.״

״אתה מדבר על יחיאל… ״ מלמל בני, נתן מהנהן.

שתיקה ביניהם, כל אחד עסוק במחשבתו-שלו.

נתן היה הראשון שוויתר על החברות האמיתית ביניהם. ״לך, אבל על תנאי״.

בני בלע את רוקו בקושי רב, ״מהו?״

״שאם…תלך, אז – אז אני לא מעוניין לפגוש בך שוב. שלום.״ המשפט רצה להביע כעס, אבל אבל בפועל הביע רק רעד וחוסר ביטחון.

פניו של בני התעוותו בכאב, הוא פרץ בבכי נורא. שריר לא זע בפניו של נתן. הוא הסתובב ופנה ללכת, בני עצר אותו.

נתן הסתובב חזרה, מסב ממנו את פניו.

״אני מאמין שיום אחד עוד תקרא לי לחזור״. בני מחה את דמעותיו, נטל ממנו את המזוודה, מנסה לייצב את עצמו על הקביים. נתן התרחק ממנו, עיניו לחות. מביט בחברו שהוא חסר אונים לגמרי, חש את פעימות ליבו, מתהפך בתוכו.

בני אחז בנייד שלו וחייג. יצר הסקרנות של נתן בער. הוא נשאר,  מסתתר מאחורי שיח דליל.

השיחה הייתה בת חמש דקות. בסיומה נראה רכב תכלכל פורץ אל הכביש, נעצר בסמוך לבני. בחור חייכן יצא ממנו, מעט זיפי זקן על סנטרו. הוא חיבק אותו קלות, טפח על שכמו, מלמל משהו שנתן לא הצליח לשמוע, ונטל ממנו את המזוודה ואת הקביים מסייע לו להתמקם על המושב, נכנס ומניע.

הוא היה דומה לבני באופן יוצא מן הכלל, אם כי טיפה יותר עדין ותווי פניו רכים מעט. נתן התכווץ מעט, שיער שזה אחיו של חברו וצביטה של כאב וקנאה עלתה בו.

אני לא זכיתי באח הגדול שיעזור לי בימים אלו כשאצטרך. רק זכיתי לחבר כזה, חבר שדחיתי והרחקתי במו ידיי. אבל איך בני אמר?

"אני מאמין שתקרא לי לחזור יום אחד." טוב שהוא מאמין.

כי אולי הוא גם צודק.

לאחר השיחה האחרונה, הם לא דיברו שוב. נוריאל מצא המון סימני שאלה באלירן. הלה העדיף שלא לשהות בקרבתו, והתמסר אך ורק למען ג'וני. כשהביט לרגע לעברו, נוריאל מצא בהן פחד. אולי פחד ממנו. הוא לא שאל דבר, הוא חיכה להסברים, ולא מאלירן. הוא יודע להביט גם מעבר למה שאדם רוצה שיביט, גם אלירן יודע זאת ולכן מעדיף שלא שלא להיתקל במבטו המצליף. נוריאל מצידו לא שאל שאלות, לא רוצה להסיק מסקנות לפני שהגיע לתשובות מספקות את הדעת. הוא חייך לעברו והפנה ממנו והלאה את מבטו.

זה הספיק עבור אלירן בכדי להבין שהוא חושד בו.

בשעות העוברות התאמץ מאוד כדי להסיר מעליו כל צל של חשד. וזה עדיין לא הניח את דעתו של נוריאל. אלירן התייאש מהר מאוד ושב אל בנו החורג. מתעלם מן המבט החודר של חברו, הלה אפילו לא ניסה להיות נימוסי כלפיו.

המהלומה שחש הייתה עזה כל כך, שהוא עף מספר מטרים אחורה, כאב חד לופת את מותנו. ראשו נחבט בחוזקה על האדמה הקשה.

מבין ענן הערפל שמילא את כל ישותו הבחין בצלליות של שני אנשים הקרבים לעברו, פניהם אינם לשלום ואולי גם להפך. רק מזה כמה דקות שדוד, אחיו, הוריד אותו בפתח ביתם ומיהר לכולל שלו. חמישה קילומטרים היה צריך לדדות עם קביו עד לביתו, בטרם חש את גופו עף לאחור בעוצמה כזו שמעולם לא חש.

משהו התכווץ בתוכו בשעה שאחזו בו השניים בחזקה וגררו אותו לג'יפ אטום חלונות בצבע שחור דהוי.

כל זה לא היה קורה לי לולא הייתי הולך לבדי, פצוע וחסר הגנה. ייסר אותו מצפונו. זה לא עזר, משום מה. רק גרם למצב רוחו השפל להתדרדר עוד יותר מטה.

ר.ב.ק. חכך את ידיו בשביעות רצון ממהר לעדכן את מפקדו, ״המשימה בוצעה, בהצלחה יש להודות. מ' הוא דייקן מקצועי, לאחר שג.ר.ג. נכשל ונעצר על ידי השב"כ הוא נשאר הצלף הכי טוב כאן, ובצדק. הוא לא היה מניח למוסד ושב"כ לתפוס אותו. קל וחומר שלא לאוונס הרברבן…״

״זה לא הזמן להטיח האשמות, אני מצפה שתסיימו את עבודתכם כמה שיותר מהר. אם אתם רוצים שהתכנית שלנו תצליח, אני צריך אותו כאן. וכדאי לכם מאוד לרצות.״

שתיקה קצרה,״אוקיי קיבלתי.״

המשך יבוא בפרק 12 אי"ה.