מחוץ לבועה שלי

אמרו עליה שהיא אנוכית.

פשוט מרוכזת בעצמה ואטומה.

לא באמת אמרו לה בפרצוף, אבל היא הרגישה שכך חושבים עליה. אולי באמת כי היתה מאוד מרוכזת בכל מה שקשור אליה.

היא דווקא חשבה על עצמה אחרת.

הרגישה נדיבת לב, טובה ומתחשבת.

וכאב לה, שלא רואים את זה.

כשהחליטה סופית לבדוק אם הם צודקים (וזה לא היה פשוט בכלל, להסכים בכלל לחשוב, שאולי הם צודקים) – נתקלה בבעיה. איך בודקים? משתפים?! לא נעים לה לשתף בדבר כזה.

אבל אין ברירה. אי אפשר לצאת מהכלא של עצמך בלי עזרה מבחוץ.

בסוף בחרה באחיה הגדול. תמיד העריכה את מה שיש לו לומר. והיא סמכה עליו שלא יעביר הלאה את ההתלבטויות האישיות שלה.

היא ביקשה ממנו דוגמאות "תוכיח לי שאני אגואיסטית!"

התווכחה נואשות על כל דוגמא "אתה לא מפרש אותי נכון"

נעלבה אבל הסתירה היטב "רגע, אז איך היית מצפה שאתנהג במצב הזה וזה לא יחשב אנוכי?"

הקשיבה היטב, בלעה בשקט את שאריות הגאווה העצמית בהחלטה נחושה לנסות ליישם את מה שלימד אותה.

התרגיל הראשון היה פשוט להתבונן סביבה באיזו סיטואציה, בלי לחשוב על עצמה בכלל. סתם לנסות להבין על כל אחד מהיושבים סביבה מה הם מרגישים, מה מצב רוחם, האם הם צריכים משהו.

היא למדה לעשות את זה בשולחן שבת. לשבת בשקט ולהתבונן באחיה ואחיותיה ולנסות לפענח.

עשתה זאת גם בכיתה, בזמן השיעור, בזמן ההפסקה.

ניסתה אפילו בתור בסופרמרקט.

זה היה מעניין! פתאום גילתה למשל כמה אחותה בג' רגישה, וכל פעם שהיא מתווכחת זה בגלל שהיא נעלבת ממשהו. למדה לא להתעצבן ממנה אלא חיפשה לא לפגוע בה. פתאום גילתה כמה אנשים סביבה מחכים למילה טובה, איך מוארות פניהם כשמישהו מתייחס אליהם.

השלב הבא היה להרגיל את עצמה לבדוק עם כל מי שלידה אם הוא צריך משהו, כשהיא מכינה לעצמה. יוצאת למכולת? שואלת אם מישהו צריך משהו במכולת. מוזגת לעצמה שתיה? שואלת אם מישהו רוצה גם. שמה לעצמה חטיף בתיק? שמה גם לאחותה. משיגה שאלות חזרה מעולות לפני מתכונת? שולחת לכל החברות.

ואיכשהו, יום אחד, אחרי הרבה ימים של התבוננות ומאמצים, גילתה שהיא אחרת. ובאמת היה צריך שינוי. והשינוי הזה מיטיב איתה.

ואיכשהו, יום אחד, אחרי שנה שנתיים, היו אומרים עליה שיש לה רגישות מיוחדת, ולב טוב. ואף אחד לא זכר את העבר, ואת השינוי.

אבל היא זכרה, והכירה את הדרך לשם.

ושיתפה גם אותי.