ירח פנימייתי

בפנים ושמיים
הירח באותו הלילה לא היה שלם וגם לא חצוי, הוא פשוט לא היה. הוא הסתתר ונעלם בין שלל העננים כמו מתבייש להראות את עצמו לעולם.
אסתי חיפשה אותו בכל השמיים השחורים ולא הצליחה למצוא את הלבנה האבודה שכל כך רצתה לראות. היא ריחמה על הירח כי מי כמוה יודע מה זה להיות אבודה בעולם שאף אחד לא רואה אותך ולא מבחין בחסרונך…

'לי אכפת ממך' היא לחשה לירח בתוגה, ברוֹך. היא תמיד אהבה להביט בו, להתקל במבט הטהור שלו, הביישני מעט ולחלום על הים אבל מאז שאמא חלתה היא לא הלכה יותר לים. העובדת הסוציאלית אמרה לאבא ואמא שהם חייבים לשלוח אותה לפנימיה. בהתחלה היא התנגדה אבל אבא שיכנע אותה שככה יהיה לה יותר טוב למרות שהוא בעצמו לא היה משוכנע בזה, היא הרגישה.

האהבה החזקה שלה לירח גורמת לה לעיתים לא לקום בזמן בבוקר מהסיבה הפשוטה שהיא נרדמת הרבה אחרי הכיבוי אורות ולפעמים רק כשהירח כבר היה נכנס בחזרה לשמיכה שלו.

הדלת של החדר שלה, של טובה ושל אביה נפתחה בשקט ודמות רזה וארוכה נשענה על משקוף החדר, מטילה צל שחרחר על הרצפה.
הדמות נאנחה קלות ונשכה את שפתה התחתונה. היא לא טעתה. אסתי לא נרדמה גם היום.

"אסתי" היא לחשה לדמות המתולתלת והתקרבה אליה אבל אסתי לא הבחינה בה. היא עמדה ועדיין חיפשה את הירח דרך החלון שהיה בין המיטה שלה לזו של אביה.
שירה נאנחה שנית וקראה לה קצת יותר בקול, משתדלת לא להעיר את שאר בנות החדר.

בת התשע וחצי הסתובבה בבהלה. "פחדתי שאת גברת זילברשטיין" היא לחשה וכל גופה רעד. פעם היא לא היתה מסוגלת להגיד כזה דבר לשירה אבל היא ידעה ששירה אוהבת אותה באמת. שירה היתה המדריכה הכי אהודה בכל הפנימיה ואסתי תמיד התגאתה בכך שיש להן קשר טוב.
חיוכה של שירה זהר בחושך ואסתי הסכימה בינה לבין עצמה שהוא דומה קצת לירח האובד, הלוואי שהיא כן תספיק לראות אותו הלילה.
"למה את מחוץ למיטה אסתי?" שירה שאלה ברכות, מרכינה מעט את ראשה.

אסתי מיצמצה. גופה הקטן עדיין רעד. "חיפשתי את הירח" היא ענתה והיא ידעה שהיא יכולה לענות ככה רק לשירה כי היא לא תצחק עליה. היא סיפרה לאבא על שירה ואבא שמח לכן היא הסכימה לשתף את שירה בעולמה הקסום והחלומי.
"ומצאת אותו?" שירה התעניינה והתיישבה חרישית על מיטתה של אסתי, מזמינה אותה לשבת לידיה. אסתי התיישבה גם והנהנה בראשה לשלילה.
"את אוהבת את הירח?"
"מאוד" אסתי לחשה ממש ושירה ליטפה את שערה השטני.

"את יודעת שאפשר לראות אותו גם בבוקר?" שירה שאלה אותה בעיניים טובות ועינייה של אסתי נפערו בערגה, גופה הפסיק לרעוד ופניה כמעט קרנו באושר, אבל פתאום העיניים שלה חזרו לגודלן המקורי ופניה נעצבו.
"למה את עצובה פתאום?"
"כי הירח בכלל מתכסה ביום והולך לישון אז אי אפשר לראות אותו" היא אמרה במרירות.
שירה צחקה קלות. "הירח לא הולך לישון, הוא פשוט הולך לבקר מישהו אחר בינתיים אבל הוא עדיין קצת נותן לנו לראות אותו" היא אמרה כממתיקת סוד והזוהר חזר לפניה של אסתי, טוב שלפחות שירה מבינה על מה היא מדברת.

"אז יכול להיות שגם עכשיו הוא מבקר משהו אחר והוא עוד מעט יבוא?" היא שאלה בהברקה ושירה הנהנה.
"לכי לישון אסתי" שירה לחשה בחיבה והתרוממה מהמיטה המבולגנת מעט למרות שהיא סודרה רק כמה דקות לפני כיבוי אורות. היא עזרה לאסתי לסדר את המיטה שוב וכיסתה את המתולתלת בשמיכה הרכה.
"אני יכולה לחכות לו שיבוא אלי?" אסתי ביקשה בתחינה דקה, כמו מבקשת משירה רחמים.
"לא אסתי, את צריכה לישון כבר. צריך לקום מחר בזמן" היא קרצה לה והקפידה לא להזכיר לה שהיא כבר עכשיו מאחרת ועוברת על הכללים.
אסתי הנהנה.

"לילה טוב" היא איחלה לירוקת העיניים בשקט ופנתה לצאת מהחדר אבל קולה הקטן של אסתי קרא לה.
"שירה, את לא תספרי לגברת זילברשטיין שאני נשארתי ערה אחרי כיבוי אורות?" היא שאלה בקול נפחד.
שירה הסתובבה בחזרה לכיוון אסתי והתקרבה שנית למיטה, "למה לא?"
"כי אתמול היא קראה לי אליה וממש כעסה על זה שאני נשארת ערה ואז לא קמה בבוקר" אסתי לחשה עם דמעות בעיניים.
שירה נאנחה. היא ידעה שהשיחה הזו התקיימה אבל היא לא חשבה שהיא כל כך הפחידה את אסתי. בדו"ח של סוף שבוע היא כתבה שהיא מצאה את אסתי שלוש פעמים ערה לגמרי ועוד שלוש פעמים מסתובבת בחדר בשעות מאוחרות. כל אחת מהפעמים היא העירה לאסתי על כך וחמש דקות אחרי היא כבר ישנה ככה שלא היו לה יותר מדי תלונות והדבר היחידי החריג היה מספר הפעמים שזה קרה. אחרי הכל, עוד בנות מתקשות להירדם בצורה כזו או אחרת. אולי מה שאסתי רוצה זה פשוט את תשומת הלב הקבועה הזו בלילה?
"אסתי, אני אומרת מה שאני צריכה לומר" שירה ענתה לה בעדינות וליטפה את לחיה המנומשת של אסתי.
"טוב" אסתי ענתה בשמץ של תבוסה והסתובבה לכיוון הקיר.
"לילה טוב" היא אחלה בשנית, מתפללת שבזה יגמר הטיפול בלילה הארוך הזה.
הדלת נסגרה מאחורי גבה של שירה ואסתי לא הצליחה להתאפק ובדקה רק לרגע האם הירח בא לבקר אותה. היא הביטה בחלון ולמרות הזווית הלא טובה היא קלטה את הירח מציץ אליה פתאום מבין העננים ומחייך.