חשבון פתוח /18

הוא פקח עיניים תמהות. ראשו נשרף מכאבים איומים. הוא שלח אליו יד מגששת. נתקל בתחבושת עבה שעטפה את מצחו.

נוריאל ישב על כיסא ליד המיטה שעליה הושכב וחייך אליו. "איך אתה מרגיש?"

אלירן בהה בו בתדהמה. "השתחררת!"

נוריאל הניד בראשו, "לא ממש. שחררתי את עצמי… אתה רוצה לספר לי מה קרה לפני שאיבדת את ההכרה? מדמם קשות כאילו מישהו הטיח בך פטיש מאה קילו?"

אלירן גיחך במרירות. "לא רחוק מזה תאמין לי".

"אז מה קרה?" שאל בעדינות. "תאמין לי שגרמת לנו לא מעט צרות. את אליאב נאלצנו לסגור בחדר עם אזיקים לקיר אחרי שהודה שהוא זה שהכה אותך עד איבוד הכרה, תום היה במצב נפשי שביר. הוא החל לבכות ולצעוק גיבובי מילים עד שאליאב כמעט היכה אותו אם לא ברגע האחרון נכנסו שני סוהרים ולקחו אותו משם. את תום נאלצנו  להרדים. הוא התנהג כמשוגע ממש".

אלירן הביט בנוריאל במבט מיוסר, "זו אשמתי… אני רוצה לשוחח איתו בשנית".

"כן? אחרי האגרוף שהוא הכניס לך לפרצוף?"

"כמו שאמרת. הוא במצב נפשי שבור מאוד, איבד את שפיותו אחרי הסרטון שראה. זה לא היה רעיון טוב להראות לו את זה".

"אז מה אתה מנסה לומר בזה?" נוריאל קרב אליו את כיסאו, שולח יד אל מצחו.

אלירן נרתע באחת. נוריאל הביט בו המום לרגע. "אני רק רוצה לראות אם אתה בסדר עכשיו. אתה לא באמת חושב שאזיק לך. נכון?"

אלירן בלע את רוקו במבוכה. "עזוב, אני אעשה את זה…" הוא שלח את ידו והסיר את התחבושת בזהירות. טיפות דם גדולות נטפו על כף ידו והוא מיהר להדק את התחבושת בחזרה על מצחו.

נוריאל נטל טישיו וניגב בעדינות את אצבעותיו. אלירן הבזיק לעברו חיוך מבוייש.

"זה בסדר. אם זה מה שחסר לך בחיים אני אבקש מתמיר שיכניס אותך אליו. אבל תיזהר על ההשלכות. הוא מסוכן, במצב נפשי שביר מאוד. אם יפגע בך שוב…"

אלירן התיישב והניח שתי ידיים על ברכיו. "זה בסדר. אני אתמודד".

נוריאל שלף את הנייד שלו מכיסו, "אני אברר עם יואב עכשיו. בינתיים תשכב חזרה ותנוח. אתה לא נראה מאה".

"נכון, אני מאתיים". התיז אלירן מבעד לשפתיים חשוקות היטב. "ואני בסדר גמור, באמת. הדבר היחיד שאני צריך הוא להיכנס לתום. בדחיפות".

נוריאל נאנח והביט בו בייאוש. "אולי אתה רוצה שאקליט אותך וזהו?"

"זה באמת יהיה קל יותר…" מלמל אלירן בסרקזם. "אבל עזוב. תכתוב לו. כבר אין לי כח לדבר. כואב לי הראש נורא".

"מעניין שעד עכשיו הצלחת לקשקש נפלא מאוד". סינן נוריאל תוך כדי שהוא מקליד במרץ את שולי הדברים שנאמרו בעשר הדקות האחרונות.

אלירן שותק. עוצם עיניים בייאוש מתגבר. איך יכולתי לטעות כך לכל אורך הדרך? איך לא הבנתי שתום נסחט? איך יכולתי לזלזל בו על שנכנע כך לשולחיו? תמונה עולה מול עיניו, חיה. נושמת. ילד בהיר שיער, עיניים כהות. כחולות. מבט תמים, עצוב ומתגעגע בהן. כל כך דומה לג'וני שלו. לג'וני של לפני שבע שנים. אובד. תוהה. תועה וטועה.

זכר השיחה שלהם, ביום שנחטף, עולה בו. מרעידה נימים בליבו הרך:

אלירן בלע את רוקו, מהנהן. תום נטל אחד מן התפוחים והושיט לו.״קח. בעוד רבע שעה אני מביא אותך אל הבן שלך. תנסה להראות במיטבך, במידת האפשר.״ הוא התרומם. ״לא אמרתי שום דבר על ההמשך. לטובתך כדאי לך להיענות לבקשתי ולבקשת הממונים עלי. כבר אמרתי לך, חבל בשבילך שתסבול סתם. הרי גם כך, בסוף תישבר ותסכים. חבל תמיד להתחיל את זה בעינויים.״ חיוך סתמי. ״מניסיון.״

הבעת תהייה עלתה על פניו של אלירן.״מ…מ…מניסיון?״ ליאט בקול צרוד.

;

עיניו של תום נראו עצובות לפתע, וזיק כלשהו בעיניו שאלירן לא הצליח להבין את פשרו.

תום היה נראה מאוכזב ומתוסכל עד מאוד, הוא יצא מן החדר.

איך לא הבנתי את הרמז הברור הזה! למה לא הקשבתי לכאב שזעק מגרונו, ולמה הייתי מרוכז רק בכאבי שלי?!

ועכשיו מאוחר מדי בשביל לתקן.

אומרים שכל עוד הנר דולק – אפשר לתקן. אבל במקרה שלו, הוא כבה – מזמן. אבל זה לא בהכרח נכון. גם לאחר שהנר כבה. אפשר להמשיך לתקן, כי אם בקושי רב – בתוך החושך.

נתן הביט בבני. מבט מפוחד, מאוים בעיניו. "אני מפחד מ… הניתוח הזה. ומה אם… מה אם הוא לא יצליח? מה אם הוא יכשל ואני… אני אשאר נכה לכל חיי?"

בני הביט בו בחום. "למה לא לחשוב חיובי? למה לא להיות אופטימי? לניתוח הזה יש יותר הצלחות מכשלונות. תחשוב על זה. וחוץ מזה, אין לך ביטחון? אתה לא מאמין שהשם הוא כל יכול?"

נתן משפיל את ראשו. "אני מאמין… אבל, אני… אני לא יודע מה לעשות אם אבטח בו ו… זה לא יצליח. אתה מבין?!"

"אני מבין. וגם אני לא מושלם. גם לי יש חששות. לכל אחד יש נפילות. בבקשה. אל תהיה מתוח או מאויים. אני איתך בכל מצב. אתה מסוגל להאמין? להירגע?"

"זה ייקח זמן. אז… אז אני אשתדל כמה שיותר".

בני מחייך. "גם לי וגם לקדוש ברוך הוא אין תלונות עליך. העיקר ההשתדלות. העיקר הכוונה".

נתן מחייך. "תודה. גם על החיזוק וגם על העידוד".

בני פושט את ידיו לצדדים. "נו נו. בשביל זה אני כאן".

"תום". הוא מביט בו בעיניים רכות.

תום מרים עיניים כחולות. מופתעות. הוא שוכב, אזוק אל המיטה עליה הושכב בטרם התעורר. ידיו מונחות על ידיות המיטה שכעת על מצב ישיבה.

"רוצה לספר לי את סיפורך? את הסיפור האמיתי שלך?"

עיניו של תום מתרוממות אליו. תוהות. תועות. מפוחדות.

"אני יכול להגן עלייך, תום. אם רק תשתף אותי במה שבאמת קרה. ולא במה שהאכלת כאן את החוקרים שלך".

תום חורק בשיניו. שותק.

"מה דעתך לצאת לטייל באוויר הפתוח? יש לי משהו להראות לך. לתת לך".

עיניו של תום מבריקות. זוהרות. "אני יכול לצאת החוצה?"

"עם ליווי שלי אז כן. בוא נצא". הוא משחרר את אזיקיו ומושיט לו זוג ידיים חסונות. תום מהסס, ואז נעזר בידיו. מתרומם ונועל את נעליו הגבוהות. "תודה".

הם מתהלכים במסדרונות הצרים. אלירן מחליף חיוכים נסתרים עם מספר סוהרים וסוכנים מוסווים.

הם מגיעים לחצר הכלא. תום מתיישב על הארץ. נראה מותש. "איך אני יכול לעזור לך?"

אלירן מתגלגל לצידו. מניח ידיו על ברכיו. מבט חודר עצמות מפלח את תום. "קודם כל… יש לי משהו קטן לתת לך".

מוציא תמונה צבעונית מכיסו. ילדה כבת חמש. שיער בלונדי חלק. עיניים כחולות בהירות ובוהקות וחיוך חסר שתי שיניים קדמיות. תום חוטף אותה מיד. מאמץ לליבו. היא דומה ליוני שלו. בן השבע. זו חייבת להיות ספיר המדוברת. דמעות זולגות מעיניו הכחולות. עיניהם של שלושת ילדיו. הוא בוכה חרש. וכבר לא איכפת לו להיראות חלש. אלו הם החיים שלו. החיים שלו שנהרסו.

אלירן מתכופף אליו ממרומי כיסא הגלגלים שלו. "תום… היה שווה להפסיד את כל החיים האלה? אלה הם הילדים שלך. הילדים שלך שגדלים כיתומים. ללא אביהם. יתומים חיים!"

תום מרים אליו עיניים בוהות. עירפול בהן. "אני לא… לא בחרתי… ל… לעשות את כל מה…. מה שעשיתי… זה… אה… הוא, שסחט אותי…"

אלירן מביט בו בחמלה. שואל בטון רך אך תקיף. "מיהו?"

"הוא… אני לא יכול להגיד". לוחש תום. תהומות עצב בעיניו.

"למה?" אלירן כמעט מתחנן. "אם תגלה תוכל לצאת מכאן! לנוח אצלי מספר ימים עד שתתאושש, לאכול טוב, לישון טוב. לנקות את הגוף ואת הראש… ולפגוש את ילדיך ואשתך שממתינים לך!"

תום בוכה. ממש מתייפח בבכי. "אני לא יכול… הוא יפגע בי. במשפחתי…."

אלירן מביט בו. שותק. לאחר רגע אומר. "קום. תיגש אלי רגע".

תום מתרומם בהיסוס. חושש מעט. אלירן אוחז בזרועותיו. מקרב אותן לליבו. "תום. אני רק רוצה לעזור לך. הבנתי שאתה נסחט. ואני רוצה להפסיק עם זה. אני רוצה שיהיה לך טוב. זה מגיע לך. תעזור לי בבקשה. תעזור לי לעזור לך…"

תום חיוור. אך נשאר על עומדו. זרועותיו עדיין מוחזקות ברכות בידיו המכילות של ידידו לשעבר.

אלירן מפציר בו במבטו. מלטף בעדינות את זרועו.

תום נרתע מעט. הוא לוחש. "אתה יודע מי חבט בך עם הכיסא?"

אלירן ממשש אוטומטית את התחבושת שעל מצחו, "אכן".

"הרי לך התשובה".

דמעות של הקלה ואושר בעיניו של אלירן. הוא מושך אליו את תום ומחבק אותו על אף מחאתו הנמרצת. "אתה משוחרר תום. שומע? משוחרר! אני אלך לסדר את כל הלכי השחרור ואתה תתארגן. בסדר? עוד שעה  אנחנו כבר לא נהיה כאן".

תום עוצר אותו כשהוא מתחיל להתגלגל. חום ואהבה בעיניו של אלירן כשהוא מפנה אליו את מבטו השואל.

"רק רציתי לומר לך תודה. שהאמנת בי שאני חף מפשע. שלא… שפטת אותי על כל הרע שעשיתי לך… אתה… אתה אדם טוב אלירן. אתה לא פועל רק לשם הפרוטוקול, אתה יותר מזה!"

אלירן מחייך. "בעוד מספר ימים תפגוש את ילדייך. לך תתארגן. אני כבר אבוא לקחת אותך".

אחרי שעה וחצי הם מתיישבים על המושבים המרופדים בעור צבי משובח ונוח לישיבה. חיוכו של תום חופשי ומאושר. הוא בולע את הנופים בשתיקה. בשקיקה. לאחר כרבע שעה נסיעה תום שוקע בשינה עמוקה. עייף וייגע מהיום שעבר. אלירן פוזל אליו. מבט של הקלה בעיניו. הוא עזר לו. ותום עזר לעצמו גם כן. ועכשיו זו העת שלו לפצות אותו על כל הסבל שעבר רק מטעות הבנה אחת וגורלית.

הוא נוהג חצי שעה ומגיע לביתו. מארגן את כל חפציו של תום שהביא עמו ומנענע בעדינות את כתפו. "תום? בוא, התעורר. הגענו".

תום מתעורר והופך בבת אחת לערני. הוא מתרומם ויוצא מהרכב. מרים עיניים לוילה המסוגננת שמולו.

הם נכנסים. אלירן מדליק את האורות. מוצא פתק על השולחן. מג'וני.

'אבא היקר, הלכתי קצת עם חברים. נתראה בערב'.

אבא היקר… כמה היה כמה לכינוי הזה. שיוכיח לו כי הצליח לגדל את הילד הזה לטוב. והוא הצליח. ג'וני שלו הוא נער מתחשב ובוגר. שקול ואחראי. והוא נותן לו את האפשרות לסמוך עליו בכל עת.

תום מצמצם את עיניו. "מה זה?"

"הבן שלי…" לוחש אלירן. יודע גם שתום מבין שהוא בנו החורג. והוא לא רוצה לדבר יותר מדי. גם תום איבד חבר קרוב. חבר שלחם איתו בכל המערכות. כתף אל כתף. הוא לא יזכיר אותו.

אבל תום בוחר שכן. "הבן של מייקל…" ממלמל לתוך שפמו הבהיר.

אלירן מהנהן.

תום מעיף מבט בתמונה של שניהם. על חוף ים. ג'וני היה אז בן אחת עשרה. "דומה כשתי טיפות מים למייקל".

ובשקט. כשאלירן מתקדם ולא מאזין, הוא מסנן. "והוא גם דור ההמשך שלו…"