חשבון פתוח /11

הבוקר הגיע מהר משחשב, הוא נטל את ידיו והביט בשעונו, 7:00 זו השעה שבדרך כלל אחיו של נתן קמים לבית הספר, הוא יהיה חייב להיות שם.

הוא ניגב את ידיו במגבת ולגם מבקבוק מים שהיה על השידה. לובש את הז'קט הכחול שלו ומתמתח בעייפות. "חכה נתן, אני בדרך אלייך".

בני נטל תיק שחור וכיתף אותו על כתפו הימנית. דוחף לשם פנקס וחבילת עטים, חפיסה של אצבעות שוקולד ובקבוק של מיץ תפוזים. בהחלטה של רגע דחף לשם גם לחמניית מזונות, הוא לא יודע אם נתן אכל היום, והוא מעדיף לטפל באחיו של נתן בזמן שהלה יאכל וישבע.

דפק על הדלת, נתן פתח לו סתור, ומבט עייף בעיניו, מסביבו כרכרו הילדים, חלקם היו לבושים לקראת ביה"ס בבגדים בלתי מגוהצים ומוכתמים, וחלקם עדיין בפיג'מות מנוקדות, דורשים מאחיהם הגדול להכין להם שוקו מתוק. "הכי מתוק שיש" – כך שוקי, אחיו הצעיר של נתן, בן החמש.

בני נכנס ללא הזמנה, הוא הניח את שתי ידיו על כתפיו השמוטות של חברו הטוב והושיב אותו על שרפרף נמוך שעל יד השולחן, הוציא את הלחמנייה, המיץ, והשוקולדים והגיש לו, באמרו, "תאכל ותתאושש, ומעתה אל תדאג. אני כאן כדי לעזור-" הוא נשא את עיניו וקרא, "ילדים, מי שמגיע מהר לשולחן יקבל את השוקו הכי מתוק שיש".

שוקי רץ והופיע כחץ מקשת במטבח, עיניו נוצצות. "יש! אני ראשון. בני, אתה תכין לי את השוקו הכי מתוק כמו שאבא היה מכין לי?"

נתן הסב מבני את מבטו. עיניו סומאות מדמעות. הילדים נתלו בבני כקרש הצלה, כמו התחליף לאבא שאבד להם, הוא לא יכול היה להכיל את זה. הוא קבר את פניו בזרועותיו השלובות, והתייפח.

צביה הקטנה בת הארבע משכה בחולצתו, "נתי, למה אתה בוכה? הוא לא הכין לך שוקו וגם אתה רצית?"

נתן הרים את ראשו וחייך חיוך לח, "הלוואי ואלו היו הצרות שלנו…"

בני לחץ את כתפו בתמיכה שקטה ונתן נשען על גופו היציב, אוזר כח ועידוד. בני סיים לחלק את כוסות השתייה המתוקה והתיישב לצידו, על שרפרף, בכך הראה לנתן את השתתפותו המלאה בצערו ואת אבלו-שלו.

"תאכל", ציווה עליו בשקט, והושיט לו את לחמניית המזונות. "אתה חייב את זה".

"לא אני לא." נתן נראה חיוור וחלש, וגופו רפוי וכבד עליו.

"אתה חייב. תשתה משהו". בני קרב אליו בדאגה, והושיט יד אל מצחו. הוא להט מחום, לחייו היו אדומות ופניו לבנות, ניגוד מושלם.

"איך אתה מרגיש?" בני פקק את בקבוק המיץ ותחב קשית לתוכו, הוא קירב אותו לפיו של נתן, אך הלה הסב את ראשו ונענע לשלילה. אחר קם לכיור והקיא את נשמתו. בני התקרב בדאגה, מלטף את גבו הרועד. "נתן… בוא איתי, אתה חייב לנוח".

נתן לא התנגד, בני הוביל אותו לחדרו והושיב אותו על מיטתו. אוחז בכתפיו, "תנוח. אני אשלח את כל הילדים למוסדות הלימוד שלהם, ואתה נח בינתיים, אוקיי?"

נתן נשכב באפיסת כוחות, ממלמל, "אין לי… איך להודות… אתה…"

"הכל בסדר. אני שמח לעזור ולהקל עלייך. בבקשה תנוח, בשבילי". הוא נטל שמיכה עבה וכיסה בה את ידידו. לוחש על אזנו, "חלומות נעימים. אני אחזור עוד מעט לבדוק מה מצבך, אל תדאג. אני איתך בסיפור הזה. אני לא אעזוב אותך עד שהכל ישוב לשגרה ותוכל לחזור לישיבה, סמוך עלי".

עיניו של נתן נעצמו כמו מאליהן, והוא שקע בשינה עמוקה. בני נאנח ועזב את החדר, מכבה את האור.

➕➖➗
 

בני חזר לביתו של נתן לאחר שהכניס את הילדים למוסדות הלימוד שלהם, הוא ניגש לחדרו של נתן. הלה היה שרוי בהזיות עמוקות, והוא מלמל קטעי מילים, עיניו הפקוחות היו מזוגגות. בני התיישב על המיטה וליטף את מצחו הלוהט, "היי נתן, זה אני, חזרתי".

"אבא…אב…א…." רעד קולו של נתן שהיה שרוי בהזיות ובערפול.

בני העביר אצבע עדינה על תווי פניו המכווצים, "לא נתן, הוא לא כאן".

נתן התפתל בכאב, ולחש, "אבא…איפה אתה? אב…א…"

"הוא למעלה, וטוב לו. הוא משגיח עליך, משם. הוא אוהב אותך, ומחבק". לחש חזרה.

נתן התנער מערפוליו, "בני? חזרת?"

בני שמח על ששב למציאות, מרה ככל שתהיה. "כן. אני איתך".

נתן ניסה להתיישב במאמץ, בני הניח יד כל כתפו, "זה בסדר, תרפה. אתה בהחלט יכול לשכב, אתה גם זקוק לזה".

נתן חייך לאיטו. "אתה מכיר אותי. אני לא אוהב להתבטל לחינם".

בני חייך אליו בחזרה, "יודע, יודע".

נתן צחקק והתכסה עד למעלה מצווארו, "יפה. אז אל תכריח אותי לישון".

"לא הכרחתי, " הוא שלח וסייע לו לשבת. "מישהו רוצה לאחל לך רפואה שלימה".

הוא הושיט לו את הנייד שלו ונתן חייך וענה לשיחה, "הלו".

"היי". קול חמים מילא את החדר.

"היי, מי זה?" מלמל נתן בחולשה, ובני הניח את ידו על גבו והניח לו להישען על זרועו.  נתן הניח את ראשו על כתפו. הוא ליטף אותו קלות.

"סקאי. כבר שכחת אותי?" מחה בעלבון מעושה.

"מה פתאום, בחיים לא. אז… מה נשמע?"

"נהדר, אין תלונות". סקאי עדיין לא סיגל לעצמו את המילים המאמינות של כל בחור ישיבה.

"ברוך השם". אמר נתן בלבביות.

"מה איתך? שמעתי על…" הוא נשנק לרגע, "על אביך…"

נתן כעכע בגרונו, חסר אונים, בני חיבק אותו בחזקה, מלטף את כתפיו הרועדות.

"אני מצטער אם הכאבתי. אני משתתף בצערך". לחש סקאי לתוך הנייד. דמעות עלו בעיניו של נתן. הוא בכה לתוך כתפו המכילה של בני, שהידק יותר את חיבוקו.

"תודה לך סקאי, אתה חבר מדהים". מלמל נתן, "אני…קשה לי לדבר כרגע…"

"זה בסדר. קח את הזמן, אני אשתדל להתעניין מדי פעם. ותחזור, אני מתגעגע אלייך". סקאי תלש ריס ארוך מזווית עינו, חש לחות בקצה אצבעו.

"תו..תודה…" לחש וניתק, ואז צנח לאחור, קובר את פניו בכרית, מתייפח.

בני נצמד אליו יותר ומשך אותו אליו, מחבק את כתפיו, "אתה גיבור מהחיים, תהיה גאה בעצמך".

"לא רוצה". התנתק נתן מהחיבוק וחזר לבכות על כריתו, "לא רוצה להיות גיבור, לא רוצה חיים, אני רוצה להיות בחור רגיל כמו שאר חבריי, כמוך".

"כל אחד והסיפור שלו". אמר בני בקול רך, מרגיע. "לא בטוח שמי שנראה לך נהנה מחייו הוא באמת כזה, אתה מבין אותי? עדיף יהיה שתישאר עם החבילה שלך ותלמד להתמודד איתה על הצד הטוב ביותר".

נתן התהפך על צידו ובהה בתקרה, הדמעות הוסיפו וגלשו על סנטרו. הוא התנשף.

בני מחה את הדמעות שעל לחייו, "אתה תבחר לנצח, נתיל'ה , ותנצח".

נתן נרתע לאחור וחמק ממגעו. "אל תקרא לי ככה. אף פעם לא".

"למה נתן? מה כואב לך?" הושיט יד והרים את סנטרו המושפל בעדינות.

"ככה…ככה אבא היה קורא לי כשרצה למצוא לי כינוי חיבה. אל תקרא לי כך בחיים".

"אעשה מה שיהיה לך טוב. נתי אפשר לקרוא לך?" חייך קלות.

"ככה האחים שלי קוראים לי ואתה בהחלט ראוי להיקרא אחי. אתה גם יכול לקרוא לי בכל שם אחר אבל לא… לא בשם שקראת לי".

"מה שתרצה, נתי". חייך אליו, "רק אל תישבר לי. זה נורא לראות אותך ככה".

"עד כדי כך?" לחש נתן והתקרב אליו.

הוא הישיר אליו מבט רציני, "עד כדי כך".

רשרושים נשמעו מהדלת. נתן קרב אליו, ולפני שבני הספיק לקלוט מה רצונו הוא נטל ספר עבה  והלם בראשו בחזקה, עיניו של בני התגלגלו בחוריהם מעוצמת המהלומה והוא אחז בכאב בראשו, "למה?" אייתו שפתיו.

נתן נצמד אליו ולחש, "סמוך עלי". והוא שקע בעילפון קל. נתן משך את גופֹו הרפוי ודחף אותו בחזקה אל מתחת למיטתו.

מהלומות נחתו על הדלת, ונתן קם לפתוח.

הוא ניצב פנים מול פנים עם חברו הטוב של ידידו.