הבוחר בנביאים טובים /15

דוד בן ישי מלך ישראל /2

פרק המשך.
עשיתי כבר ספוילר שיהיה שני פרקים..
כי פרק אחד לא מספיק על האישיות הזו. וגם לא אלף פרקים.
אבל עוד אחד הייתי חייבת.
דוד נהפך לדמות הכי אהובה בעם ישראל.
האמת זה ממש השם שלו. דויד בתנ"ך זה אוהב ואהוב.

אגב, ישנה דעה, שדוד זה שם עט של דוד, ושמו האמיתי היה אלחנן. (היו הרבה עם שמות עט בתנ"ך. שלמה הוא המפורסם שבהם והיו לו 5 שמות עט…)
עוד בחייו דוד היה אהוב ברמות "וכל ישראל ויהודה אוהב את דוד"
אבל אחרי, הרבה יותר….
אגב, שנה שעברה השם שהיה מקום ראשון בישראל שנקרא להכי הרבה ילדים יהודיים זה דוד..

אבל בואו נחזור לדמות.
כמובן שאי אפשר לתאר כלום וכל תיאור רק יפחית.

אבל סיפורון קטנטן לפני:
שאלו את הרב מבריסק מה יקרה עם דוד המלך יגיע לדור שלהם? הרב אמר שאפילו אם דוד יעמוד באופק כולם ישרפו מהקדושה שעליו.
כמו כל חב"דניקית שסיימה את פרק א' בתניא אנחנו יודעות "ליבי חלל בקרבי, שאין לו יצר הרע, כי הרגו בתענית."!!!
דוד היה נביא. מהנביאים הראשונים. והוא נחשב ל'רבן של בעלי רוח הקודש'.

חז"ל משווים בין משה לדוד. (יש המון דברים דומים ביניהם…) שניהם נקראים "רועים נאמנים" רועים שלא פעם עמדו והתחננו שעמ"י לא יענש. שהם ישאו באחריות. שהעונש יהיה עליהם. "הנה אנוכי חטאתי ואנוכי העוויתי, ואלה הצאן, מה עשו? תהי נא ידך בי!!" ככה כפשוטו!

אפשר לקחת מלא סיפורים קטנטנים מהחיים המלאים שלו ולהתפעל.
המון סיפורים. אבל אין מקום… חבל. אני אקח את זה שהכי התחברתי אליו.
פרק קכ"ב בתהילים. "שמחתי באומרים לי בית ה' נלך." נצטט את רש"י. "שמעתי בני אדם שאומרים מתי ימות אותו זקן, וימלוך שלמה בנו, ויבנה בית מקדש ונעלה לרגל- ושמחתי."
תשמעו, קצת מצמרר. כאילו עומדים בני אדם ואומרים בפה מלא, לא רוצים אותך כאן. רוצים שתמות כבר.
הלו?! עזבו שלבנאדם רגיל לא אומרים כזה דבר, הוא מלך! שלכם!! על כל פגיעה בו יש לו רשות להעניש!
ודוד עצמו כולו מחיוך. הם רוצים בית מקדש. הכי טוב. זה הרצון שלהם. וזה רצון טוב.
והוא לא פוגע בהם. לא מעניש. שום כלום. "שמחתי"!!!!

ואת זה שמרתי לסוף….
דוד המלך הוא דמות מאוד רגישה בתנ"ך. הוא בוכה הרבה. גם מול העם. הוא חווה המון כאב. גם מול נתיניו וגם מנתיניו עליהם הוא מסר את נפשו.
לדוד אין שום בעיה לעלות על החומה ולזעוק קינה על הבן ששכל. מול שנים שרצו להעביר לו בשורה לפרוץ בבכי אדיר. להתפלש בעפר כשמגיעה אליו ידיעה מוטעית.
וזה כל כך מיוחד. הוא הראה לכולם, שלמרות שהוא יושב על כיסא מזהב ולמרות שעל ראשו נזר מלוכה, יש לו לב. אדיר.
ומותר להתפרק. מותר לבכות כשכואב. גם אם זה מול הנתינים שלך. וזה מה שגרם להערצה שהיתה לו. הוא היה אדם. עם לב ורגשות. והוא חשף אותם! זה לא היה סוד.

דוד לא רק בכה בצרותיו שלו שהיה לו די והותר.
דוד בוכה ומקונן גם על מותם של שאול ויהונתן. ואחר כך גם על מותו של אבנר.
הוא מתאבל עליהם. וצם.
ובוכה.
גם אם בחייהם הם לא 'היטיבו' לו.
וזה לא היו דמעות תנין.
ליבו הטוב. הער. הבוער. הזועק. שנשפך בין דפיו של הספר אותו השאיר לנו, מוכיח.
ספר התהילים שהוא השאיר מראה קצת, טיפטיפונת, על האדם המיוחד והרגיש שהוא היה.
ולמרות שהוא נפטר לפני 2860 שנה, עדין, בכל העולם, בכל חודש, עומדים יהודים ומכריזים:
דוד מלך ישראל חי וקיים

"אמר רבי שמעון בן מנסיא אין מראין סימן טוב לישראל עד שיבקשו מלכות שמים ומלכות דוד כדכתיב: אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה' אלוקיהם ואת דוד מלכם". אמן.