הבוחר בנביאים טובים /11

דניאל איש חמודות

"מי שענה לדניאל בגוב אריות- הוא יעננו!"
דניאל, חי בתקופת חורבן הבית. בילדותו הוא גלה בגלות יהויכין יחד עם שלושת חבריו חנניה מישאל ועזריה והובא לארמון מלך בבל, שם גדל. דעה במדרש טוענת שהמן הרשע הרג אותו.
וקצת עליו.

לחיות בין גויים זה לא דבר פשוט, במיוחד אם מכירים את ארמון המלכות מבפנים ומחזיקים ביד אי אלו תפקידים לבצע באותו ארמון.
זה לא רק לא פשוט, זה חתיכת נסיון, שמתחיל בזה שלא אוכלים כלום, חוץ מזרעונים ומים ומסתיים בגזרה שאסור להתפלל.
גזרה שדניאל הנביא כנראה אפילו לא חנן במבט.
אבל אותם שרים שהביאו לכתיבתה של הגזרה, ידעו שדניאל לא יתייחס אליה. וברגע שדניאל נעמד להתפלל הם רצו למלך להלשין…
בלב כבד ומלא צער משליך המלך את דניאל לגוב האריות.

למחרת המלך קם ורץ לעבר הכלוב לראות מה עם דניאל. להפתעתו ולשמחתו דניאל עונה לו מתוך הכלוב: "אלוקי שלח מלאכו, וסגר פי האריות, ולא היזיקוני כלל!" המלך מצווה לשחרר את דניאל מהבור וכולם ראו שהאריות לא נגעו בו לרעה.
השרים שכבר חגגו את מותו של דניאל, נבהלו ואמרו למלך שבוודאי האריות לא היו רעבים ולכם הם לא טרפו את דניאל.
המלך הבין מיד שהשרים רצו להרוג את דניאל ועדיין רוצים במותו. הוא כעס עליהם שבגללם כמעט נהרג יועצו הנאמן וציווה שהם ירדו ויראו אם האריות רעבים…

לא צריך לספר מה היה סופם של אותם רשעים. נכון?

לדניאל היו הרבה אויבים בארמון. חלקם מסתם קנאה וחלקם בגלל אמונתו. דניאל שמגיל קטן מאוד היה בארמון, לא נטש את אמונתו בשום שלב.
אחרי שפתר בצורה ניסית, את חלומותיו של מלך בבל, התחזק מעמדו מאוד. הוא לא פחד ללעוג לעבודה זרה של הבבלים, לרמוס אותה ולהוכיח לכל את אפסותה.
השרים היו רותחים מכעס אחרי כל פעם אבל לא היה להם מה לעשות. המלך הכיר בחכמתו של דניאל, ידע כמה מועיל הוא לממלכה ולא נתן לפגוע בו.

על אחת הפעמים נספר כאן:
יום אחד הגיע תנין ענק מימדים וקבע את מושבו במערה קטנה ליד העיר בבל. עיר הבירה של הארץ בבל, נקראה, כמה מגניב, גם בבל.
האנשים שבהתחלה פחדו מהתנין הענק החליטו להפוך את התנין לאליל. נתנו לו ארוחות ועשו לו טקסים.

אחרי כמה פעמים שמלך בבל התגאה באליל המטופש שלו לפני דניאל, דניאל החליט לעשות לזה סוף, ומהמלך ביקש: "תן לי רשות ואני מתישו ללא חרב וחנית." דניאל רוצה לצאת לדו קרב מול התנין הענק בלי שום כלי מלחמה, אבל בתנאי אחד, שאחרי שהוא ינצח שהמלך ישמור עליו שהשרים לא יהרגו אותו.

השרים שמחו מאוד על ההצעה. לדניאל אין סיכוי לצאת בחיים מדו קרב שכזה.

דניאל, בחגיגה הבאה שעשו לאליל, ניגש וזרק לעבר התנין חתיכת תבן גדולה. התנין אכל אותה במהירות וזהו. השרים כבר צחקו על דניאל, לגלגו שפחד וברגע האחרון הביא סתם תבן לאליל הנערץ. אחרי כמה ימים עלה ריח לא נעים מהמערה. לא היה צריך להיות חכם יותר מידי כדי להבין שהאליל הגדול מת. המואשם, כמובן, דניאל. אבל המלך זכר את ההבטחה שלו ושם שמירה על דניאל.

אבל איך דניאל הרג את התנין הענק? דניאל שתל בתוך התבן כמה מסמרים… התבן התעכל בקיבה של התנין, והמסמרים עשו שם בלאגן אמיתי.. מה שהביא אחר כך למותו של התנין הנערץ.

כמו שאמר דניאל- בלא חרב וחנית.