בין הקוץ לפרח /27

את הלחץ במשרד היה ניתן לחוש ברדיוס הקרוב, על שום כסא לא ישבו היום יותר מידי ותזוזות השעון שנשמעו ברעש מונוטוני הוסיפו לחגיגה.

לילך הייתה עסוקה עם ערמת דפים עצומה מתייחסת תוך כדי לבעיות שהובאו אליה בקצב מסחרר

"אז את רוצה להגיד לי שעדיין לא התחלתן להקים את עמדות הקלפי בצפון?? את רצינית??" סיגל הייתה עצבנית ולחוצה. מדברת בטלפון בלהיטות ביד אחת, ידה השניה לחצה על מכונת הקפה.

"תקשיבי אנחנו פחות מעשרים וארבע שעות לבחירות זה חייב לקרות עכשיו! רגע רגע אני עוברת לממתינה, חבצלת נו? אתן מסתדרות? אני רוצה את כול המדינה אצלנו מחר, מי קרע את השלט בכביש חציר? אנשים מקדימה? לא איזה חוצפה!! תדאגי בבקשה לשלוח חדש, אלה מקומות מרכזיים. כן נו תדברי עם לילי" סיגל התנשפה, בכול שבע עשרה שנות חייה לא היתה לחוצה כול כך וזה עדיין לא יום הבחירות "לילך מה את רוצה עם הקפה?" היא פנתה לעבר המקרר משתיקה את הטלפון ששוב צלצל, רגע, היא צריכה לנשום.

"אותך פחות עצבנית"

"את זה תקבלי בעוד יומיים, בהשבעה שלך"

לילך עצרה מעיסוקיה לרגע "בהשבעה שלי— וואי זה מרגש. רק שננצח" היא צחקה.

"אין אפשרות אחרת" גפן התערבה מוציאה במרץ דפים מהמדפסת "אנחנו מנצחים מחר"

"הסקרים הכן מטפסים באופן משמעותי" עינב עובדתית "אבל אנחנו צריכות להתכונן גם למקרה של הפסד"

"נחשוב טוב, נתמקד במטרות שלנו ומה שיקרה יקרה" סיכמה לילך "ויאללה חברות, אנחנו עכשו ב-24 שעות הגורליות ביותר כולן בשיא הפוקוס".

הבנות הננו מרגישות שעובר חשמל באוויר.

שתי דפיקות בדלת שליח ללילך, אימה שלחה ארוחת צהריים לכולם. משגב שלח לה פתק קטן 'לילך אני בטוח שתנצחי ואני אוהב אותך וגם דקל אפילו שהיא ישנה עכשיו'

לילך חייכה שלווה מוזרה פשטה בה: דקל, משגב, אמא. הם פה, איתה. גם מרום, הם בפנים. הכי קרוב שיש.

יסמין נכנסה חדר הישיבות הגדול שהיה מלא באנשים, הבלגן ששרר שם גרם לה ללחץ ולחוסר ריכוז והיא רמזה לעירית לפנות את כולם ומהר.

אחרי שהפעולה בוצעה ושקט סוף סוף השתרר היא התיישבה על כיסא השחור שבראש פותחת את מחשבה האישי, עירית התיישבה לידה.

"מה קורה עם הסקרים? ראיתי שינוי דרסטי לרעתנו"

"כן…" עירית נשמעה דאוגה מעט "התפיסה של השודדים הלבנים והמעורבות של שינוי בוער בזה, ממש לרעתנו".

"יש סיכוי גדול שנפסיד?" עינה בחומות של יסמין התכווצו, היה בהן דאגה וניצוץ של פחד. מתחת לקשתית עמדה אימה פניה כועסות, מאוכזבות, מתביישות בה.

"לא, בשום אופן! אנחנו ננצח!" עירית קמה אש נדלקה בה, כשיסמין כיהנה בראשות היא בדיוק פוטרה ממפלגת שדה ויסמין צרפה אותה כשראתה את האש בעינה, האש נראתה כתשוקה והתלהבות אך ככול שהכירה את עירית, גילתה שהלהבות הן רצון עז לנקום, להפיל את המפלגה שפיטרה אותה.

כול עוד זה עזר להם, הנקמה לא הפריעה ליסמין ועירית קודמה והפכה לסגניתה הקרובה.

עכשו שניהן לבד במשרד, אש בענייה של אחת ופחד בעיניה של השניה.

ורצון משוגע לנצח בלב של שתיהן.