הייתי רוצה חיבוק

היי, זאת אני שוב. פעם כתבתי פה דיי
הרבה ועכשיו חזרתי ובגדול. אבלל למען
הסודיות החלפתי שם. פעם מישהי
כתבה פוסט, הפוסט היה מענין, נכון
ותיאורטית (מקווה שאני כותבת את זה
נכון חח) היא צדקה אבל זה פשוט לא
היה רלוונטי אלי. הפוסט התחיל בערך
במילים מי לא חשבה ש… ונגמר במשפט
מי שלא תרים ת'יד. אז הנה בשבילך
כותבת אנונימית – שאני לא זוכרת אפילו
את שמך – הרמתי יד. כי אני לא חשבתי
אני ידעתי, אני חוויתי והרגשתי. והחלטתי
להוציא החוצה מהלב שלי את זה בעזרת
שירים. אני טובה ב"ה בלכתוב שירים
ואוהבת את זה מאוד. אז הנה, עד כאן
לנאום שלי כי טכנית זה אמור להיות שיר
ולא פוסט..

חלק א – חור בעץ

אני מחכה לימים שאצא מהגבולות
שאהיה כל כך חופשית לשתף המגבלות.
עם חברה ומשפחה, מאושרת ושמחה.
אך עד שזה יקרה ומשיח יתגלה,
להגיד לשותפה אולי ארצה.
שותפה למשימה – להבאת הגאולה,
שליחה קטנה במדינה כה רחוקה.
ללא משפחה, קרובה – אהובה,
כה בודדה אני מרגישה.
על אף שמשפחה ב"ה ישנה,
וצהלת אחים עם אחיות פה נשמעה.
אני בצד עומדת, לא קשורה לא מחוברת.
וכשאחרים שמחים אני סובלת.
לא אהובה על כולם. שונה מכולם,
ומעולם לא הרגשתי כמו אחותם.
חור יש לי בלב, צלקת כאב.
להחלים מסרבת, ממשיכה מדממת.
הלוואי ויום אחד ישתנה כל זה,
עם משיח בגאולה בדור השביעי הזה.
ואז כל כך אשמח, יותר כבר לא אטרח.
אבל בנתיים הפסקה אקח.