אני לא כוכב

סיפור חדש בהמשכים!!!

מעוז בנימין, תיכון בית רבקה, כיתה י"ב

קול הדלת הנטרקת משך את תשומת ליבה של אפרת. היא הספיקה לראות את התלתלים הבלונדיניים של איילת לפני שהדלת נטרקת סופית.

נו, ברור. מי זה עוד יכול להיות. איילת גולדין.

המורה ממשיכה להסביר, והעט של אפרת חרק על גבי הדף. הדלת נפתחה שוב, ואיילת נכנסה בשקט, מנסה להבליע עצמה. המורה העיפה לעברה מבט והמשיכה ללמד.  המחזה אופייני לאיילת בערך כמו הליכתה הנמרצת.

לחישתה של איילת נשמעת "איזה שורה בדיוק?..", והמענה חסר הסבלנות של ריקי "הכי למטה, ב'דעתו של רבי יהודה". המורה השתתקה לרגע, ונעצה מבט מאוכזב באיילת.

איילת חייכה במבוכה "הייתי חייבת להודיע ביסודי על בת מלך.. זו ההפסקה היחידה שבה אפשר להודיע, ו…" מילותיה סמוקות, מתפתלות זו בזו בחוסר נעימות.

המורה המשיכה ללמד, שותקת לה הפעם.

איילת ניסתה להשלים בדף,  ולא הצליחה. הם  כבר התקדמו הרבה מדי. היא שמטה את העט, והירוק בעיניה הפך לחסר חיוניות פתאום. אז זהו. עוד הפעם היא מפסידה, ולא ברור לה בכלל למה.

מעוז בנימין, רחוב וינגייט, יום חמישי

"מענדי, תעזוב בבקשה את שמוליק. דיי! למה לריב כל היום?" קולה של הדס היה צורמני אפילו באוזני עצמה. היא נאנחה, צונחת על הכיסא במטבח. שולפת את הפלאפון שלה מכיס הקפוצ'ון שלבשה, מתעלמת בחולשה מההחלטה שלה שלא להיות בפלאפון אחר הצהריים. שלוש שיחות שלא נענו, גילי אלמליח, אשתו של דובי אלמליח, חברו הטוב של אורי.

אחר הצהריים הזה היה קשה. והערב המצפה לה, בודד ומיואש, לא שימח אותה מדי. אולי לכן היא חייגה חזרה אל גילי, נשענת מותשת על הקיר המוכתם בקטשופ.

"הדס!" קולה של גילי היה נבוך. הדס ברכה אותה לשלום בנימוס, מצפה לשמוע מה גילי רוצה. הם מעולם לא היו בקשר קרוב מדי, והקשר הקרוב של בעלה של גילי עם אורי לא הוסיף לה נקודות זכות כרגע.

"תקשיבי.. בעלך אורי פנה אל בעלי. הוא רוצה לדבר.. ומבקש שתתקשרי אליו." שתיקה נבוכה לרגע.

"דובי טוען שהוא היה נשמע עצוב. הדס, אין לי מושג מה היה ביניכם, וברור לי שזה לא העסק שלי. רק העברתי את המסר.." קולה של גילי נחלש בחוסר נעימות ממשי.

הדס התנשמה, חשה את וורידי צווארה מתנפחים בחרון עז.  אורי, שיהיה בריא. באמת, רק זה היה חסר?! שעוד אנשים יהיו מעורבים בצ'ולנט שלהם? המילים ברחו מפיה, תוססות ומעלות אדים של כעס "תמסרי לו, בבקשה, שאשמח שיפנה אלי ישירות."

גילי התכווצה.

"וכרגע, בכלל, אני מבקשת הפסקה מכל הענין. ובכלל, שפעם הבאה לא יחפש שליחים ויערב עוד אנשים בסיפור. תודה ולהתראות", ניתקה בחוסר נימוס מוחלט, הזעם מציף את כל כולה, וגורם לרגליה לרעוד.

בורחת לחדר השינה, וטורקת את הדלת, מתמכרת למחשבות הדכאוניות. זה לא הייתה היא שהגיבה עכשו בטלפון בהתפרצות שכזאת. זה היה שד, תסכול פנימי איום שהתפוצץ, ובצורה מכוערת שכזו.

מעוז בנימין , אוטובוס קו 9 , איילת מספרת

הפעילות הייתה ממש מוצלחת הפעם, למרות ששרי לא הגיעה. אולי, אני חושבת לעצמי קצת בהעזה, בגלל שהיא לא הגיעה.

יושבת מותשת באוטובוס חזור משכונת אור דויד, השכונה שבה אני מדריכה במועדון המעשים הטובים. מועדון מושקע, ילדים טובים, חסרי ידע יהודי מינימלי, ורואים בפשטות איך שהמועדון מחדיר בהם אידישקייט. אני מדריכה ביחד עם שרי, אבל השבוע שרי לא יכולה לבוא.

שלפתי את הפלאפון מהכיס, נכנסת להערות. שם רשום הלו"ז שלי, וכל המטלות שאני צריכה להספיק. ויש הרבה..

היום יום שני, היום של המועדון. מחר שלישי, בת מלך שבו אני מרכזת.  רביעי פורים. חמישי אני.. בום. "איילתתתתתת" קול מופתע מאחורי. אני מסתובבת. "ריקי!! אני לא מאמינה, איזה כיף לפגוש אותך פה". הפה שלי משחרר במיומנות מילים מנומסות וחסרות טעם, יבשות למגע. נו באמת. אני באמת לא מאמינה. לפגוש עכשו את ריקי סגל.  מדריכה אצלי בסניף בת מלך לכיתות ג-ד. חמודה, למען ההגינות, אבל קטנה. המוח שלי לא בנוי לזה כרגע. הפנים שלי מצטרפות לאיברים העצמאיים, ומפיקת חיוכים ומקמטות מצח כשצריך. "ומאיפה את חוזרת עכשו?" ריקי לא גומרת לדבר היום, והגוף שלי מאותת על בטריה של שלוש אחוז. עוד מעט והסוללה מתרוקנת לגמרי. אני אוספת לעצמי עוד קצת כח, מהשק שקוראים לו 'לא נעים לא להיות נחמדה', ומשיבה "מועדון".

"דיי! את מדריכה  במועדון וגם מרכזת בת מלך? למה??" ריקי מתפעלת ממש. העיניים החומות שלה מזדרחות משום מה, ולפרצוף שהיא יוצרת קוראים מעריך, בפרוש. וגם מתנדבת בשפרה ופועה באופן קבוע פעם בשבוע ומוסרת שיעורים של 'מעיינותיך' פעם בחודש,  נציגה ראשית של בנות  חב"ד בתיכון ועוזרת המון בבית חב"ד הפרטי שלנו, אני חושבת לעצמי בשקט, ולא אומרת. בעצמי לא יודעת למה. לריקי אני מחייכת, ומנפיקה כמה מילים נבובות כאלו, של שליחות וכזה. אה, במשפטים שלי יש גם את המילה רבי.

אבל רק אחרי שאני יורדת מהאוטובוס, השקיות כרוכות על ידי ושמש מעוז בנימינית יוקדת על הקוקו העייף שלי, אני חושבת לעצמי, שאני לא באמת יודעת לענות על השאלה של ריקי. למה.

ודקה אחר כך, כשאני בבית מול המזגן, אני נזכרת במבט המעריך של ריקי, וחושבת שאולי הוא קשור לתשובה. ושניה אחרי זה מסמיקה.