אני לא כוכב

רחוב וינגייט, מוצאי שבת

הם ישבו בבית, אורי נבוך וסמוק והדס חיוורת ונחושה.

הם דיברו. הרבה זמן. אורי הציע שכל אחד יגיד כל מה שיש לו לומר, והשני יקשיב עד הסוף. לגמרי.

היא הסכימה.

היא דיברה, עיניה יבשות. ציירה לו במילים שקטות את החלום. ושברו. את האכזבה. את הכל.

אורי  שתק, מביט על המפה. לא היה לו קל. בכלל לא. מילותיה דקרו בו, הפכו אותו לחסיד קטן ועלוב, לאדם בלי אופי. לכלום.

אורי דיבר. גרונו נשנק.

סיפר לה שהתאמץ. שהוא לא כוכב. ולא מושלם. וגם לו קשה. והוא נלחם. לפעמים מפסיד, לפעמים מנצח. אבל תמיד הוא  רוצה לקום, ומנסה מחדש.

הוא הביטה בו, עיניה החומות פתוחות לרווחה ושפתיה קפוצות.

בסוף הוא השתתק, והרכין ראש. הוא היה עצוב. לא בטוח  יותר בסיכויים שלהם יחד. בסופו של דבר, הרהר לעצמו בציניות, כוכב נופל וכוכב עולה אינם קרובים אחד לשני…

הם השתתקו, שניהם. בוהים באופק השחור. אורי מתאמץ שלא להסתכל על הכוכבים.

"ויתן לך אמרת כבר?".

הוא הביט בה מופתע, והדס שלפה את הסידור.

הם נעמדו לומר ויתן לך. מכוונים בכל מילה.

"א גוטע וואך", הוא אמר בשקט.

הדס לא אמרה כלום. לא יודעת מה יהיה. מה היא רוצה, מעצמה, ממנו. משניהם ומהבית שבנו לעצמם.

מרכז המסחרי, מעוז בנימין, יום שלישי

צרחה חדה מפלחת את האוויר החם. חצאית שחורה ארוכה, חב"דית, נחבטת בכח בבטון המלוכלך של המדרכה. חולצה תכלת מכופתרת נפגשת חזיתית באבק של הרחוב, והילקוט נמעך על עטיפת תפוצ'יפס ריקה שמתגלגלת שם.

איילת מוצאת עצמה שרועה על המדרכה, פוקחת עיניים לשמים כחולים של מעוז בנימין, שנמצאים למולה חזיתית באופן מפתיע.

היא מרגישה נוזל חם בברך הימנית, וכאב חד בלתי נתפס ביד שמאל.

חמש פרצופים לפחות מביטים בה בדאגה. אחד מהם זה הפרצוף של אמא שלה.

"ילדה, את בסדר?", אישה תימניה אחת בוחנת אותה בפחד. גבר צעיר מושיט לה יד חזקה, בטוח שהיא תשען עליו ותקום. בטח, אדוני.

רק חכה שניה.

איילת נבוכה מאוד, ורק רוצה לקום כבר. אבל הכאב חזק ממנה, קורע ממנה פיסות פיסות של הגיון.

היא קמה לאט, נשענת על  אימה, שמסתכלת בחרדה על ידה המסגילה.

"למיון, והרגע!", היא קובעת לה. הדמעות שמופיעות בעיניים של איילת מוכיחות לה שהיא צודקת, וכעבור דקה איילת מוצאת עצמה במונית, נשענת על אמא, מעורפלת מכאב, חונקת בכוח גניחות.

כעבור כמה שעות היא עם גבס על יד ימין, תחבושת מהודקת היטב על ברכה השמאלית, והגיון משובש. לפחות לדעתה של מיכל.

"איילת, תשכחי מהמועדון היום, אין אפילו על מה לדבר". מיכל נעצה מבט רגוז בארנק שבידה, שולפת משם שטרות ומושיטה לנהג המונית שהחזיר אותם הביתה. "אבל אמא.. אין סיכוי שאני מפסידה!!". איילת נשענת על ידה של אמא, ויוצאת מהרכב, מבליעה גניחות. מיכל מספיקה לראות את עווית הכאב הבלתי רצונית שחולפת על פניה כשהיא מניחה רגל על הכביש.

"איילה.. די!" היא פוסקת בחומרה. איילת שותקת, כעוסה.

אבל זה מחזיק מעמד רק עד הבית, לצערה. כי אמא מוצאת לנכון לומר עוד כמה מילים חינוכיות בדבר סדר עדיפויות לקוי וכגון דא. וכשהם יוצאות מהמעלית ואמא כבר אוחזת בנאום בשלב של "ובכלל, איילת, אני לא אוהבת את הדרך שבחרת לך. החתירה לשלמות, לקיחת כל האחריות, ותסלחי לי, גם  את הקרדיט, לעצמך בלבד.  איבדת את המטרה שלך. זה לא בס..". בום.

המשפטים הכועסים שאיילת משמיעה משתפשפים בכח בקירות חדר המדרגות. סימני קריאה מתעופפים באוויר, נחבטים בפניה של מיכל ההמומה.

וקולות וברקים ועשן.

וכבשן.

ואיילת יוצאת מהחדר רק באמצע הלילה, בדיוק בזמן כדי לראות אמא אחת מנגבת עינים רטובות במטבח, ואבא מתוסכל אחד  שלא יודע איך לייבש אותם.