אני לא כוכב

מעוז בנימין, רחוב וינגייט, יומים לפני

צרור מפתחות נחבט בשולחן בסלון. אורי הוריד את הכובע מראשו בזעף, מעיף אותו בקשת מדויקת לספה שמולו.

הוא מתיישב בחוסר אונים על החום העתיק הזה, שהדס מתעקשת לקרוא לו ספה. היה לו ראיון עבודה. היה מוצלח. עבודה מבוקשת, משרה מעניינת. משכורת לא רעה בכלל. הכל היה נראה מבטיח.

הוא ציפה לתשובה. חיובית. היום נענה בנימוס רב בשלילית. בירור קצר אצל חבר, שעובד גם הוא באותו משרד, הניב לו אמת צורבת. "אור, הם רצו אותך. מבטיח. הבוס התלהב עליך.. רק.. רק.. הפריע להם שאתה חרדי. הזקן הארוך הזה שלך, השחור לבן.. נו באמת אור, למה נהיית דוס כזה?", שאל אותו בטוב לב אלמוג לוי. חבר משכבר הימים, עוד מלפני התשובה.

אורי פלט לו כמה מילים, וברח. לא מסוגל יותר. "באמת.. אור.. למה.. דוס כזה.." הדהדו מולו מילותיו. מצטיירות לו בשחור לבן עגמומי על הקיר שמולו. אותיות עקומות, שקצותיהם דוקרות.

הכל התרחש מהר כל כך.  על השולחן קרצו אליו מספריים כחולות, מזכרת מהיצירה של מענדי. פתאום הם היו אצלו ביד. אורי עמד מול המראה, אצבעות זריזות ונחושות קוצצות בזקנו. ולמולו ניבט  יהודי עם כיפה גדולה וזיפי זקן מעטרים בבושה את סנטרו.

הוא הביט בעצמו, מבועת, וזרק בתיעוב את המספרים מידו. אבל היה מאוחר מדי.

הוא ניסה לחשוב מה לומר להדס, אבל שברי המשפטים שהתערבלו במוחו בבעתה, מבולגנים דביקים, לא הסתדרו בשום אופן להתנצלות ולהסבר מושפל מבט.

רק המילים של אלמוג התעקשו לצוף בסערה שבראשו, קורצות לו בזדוניות.

למה נהיית דוס כזה.

ואז הדס הגיעה. שאלה בחביבות איך היה הראיון עבודה, ואז ראתה אותו. עיניה נקרעו למולו בבעתה. צרחה איומה נמלטה מפיה.

יבבה של חיה פצועה.

וזהו. הוא ניסה לומר, להסביר, להתנצל, בבושה אמיתית. בראש מושפל וקול נמוך.

היא אפילו לא יכלה לשמוע. קרסה על הספה, רועדת. לא מסוגלת להיישיר אליו מבט.

אורי שתק. מה הוא יכול כבר לומר? אבנים כבדות קרסו בכבדות על רצפת הסלון שלהם. ממלאות את האוויר באבק מחניק, מיואש.

הבנין עדי עד שלהם הפך פתאום לחורבן הבית.

ואז הדס אמרה שהיא מצטערת מאוד אבל היא לא מסוגלת, והלכה, סמוקה לגמרי. ואורי אסף את האבנים המנותצות ובנה מהם את כותל המערבי. לבכות עליו.

בית חב"ד מעוז בנימין, שבת בצהריים

רייצ'ל מתכופפת להרים את הפקק של בקבוק הקולה שנפל על הרצפה, ומרימה בדרך גם את המוצץ של אלי. מגישה אותו בחיוך להדס. הדס מחייכת חיוך נבוך, ולוקחת אותו בתודה.

הגברים מתחילים ויהי בימי אחשוורוש שמח. שבת אחרי פורים, וגובה הווליום  ובקבוקי המשקה בהתאם. הילדים מסתובבים בין הרגלים, וצעקות מתוקות של " שימיי תפסתיי אותך!!" "ולא נכון אתה שבוי לי מלפני זה" מתערבות בניגון. קוקס ענקי של תלתלים ערמוניים ארוזים בגומיה רחבה לצד חצי קוקו חב"די אופייני של שבת. איילת גולדין מדברת בנעימות עם שוהם, צעירה שהחלה לבוא לאחרונה לתפילות שבת בבית חב"ד. מיכל גולדין  ושבי  ליפמן דנות בסערה על משהו, והדס מצטרפת אליהם בחדווה, מתעלמת מאלי שלה שהופך בינתיים את  סל העגלה על תוכנו.

קידוש ביום בבית חב"ד. הדס אוהבת את הרגעים העסיסיים האלו. רגעים שמורכבים מסלט חומוס בצלחת חד פעמית, שולחן ארוך ארוך ועמוס, ילדים מיוזעים שרצים על המדרגות וניגונים שמחים משולחן הגברים. השתרר שקט. מיכל ושבי השתתקו גם הם, מביטות ביואב של הדר, שקם לומר דבר תורה. הדס חשה כיצד שריריה מתכווצים באחת, בכאב. היא הרפתה אותם בכח, מאמצת אל ליבה את אלוש, מחביאה בו את פניה.

אז יואב של הדר אומר דבר תורה. והסירטוק קשור לו בחן, והכובע מאהיל על זקן חום ג'ינג'י, שממסגר פנים עדינות. היא בוחנת בחשאי את זקנו. לא. הזקן שלו מלא. אף מספרים לא נגעו באבחה מרושעת בשום מקום בזקנו.

היא והדר חברות ממזמן. עוד מימי התיכון הסוערים. אפשר לומר שחזרו יחד בתשובה. תמכו זו בזו, והתקדמו אחת אחרי השניה, בצעדים קטנים.

יותר נכון, הדר התקדמה אחריה. תמיד הדס הייתה לפניה, נחושה יותר. אמיצה יותר. לומדת יותר. מקריבה יותר. בסופו של מסלול, התחתנו שניהם עם בעל תשובה כמוהם.

הדר התחזקה מאוד בזכות יואב.

הדס בולעת רוק, כשהיא חושבת על המשוואה ההפוכה. עליה ועל אורי. לא. היא לא התחזקה בזכות אורי.

רק היא הייתה חזקה. מולו. ובסוף הוא נשבר.

איפה הוא עכשיו, בכלל? עלתה בה מחשבה. מאז יום שלישי, אחרי שקיבלה ממנו סמס מנומס שהוא אצל הוריו באור אפיק, והבית לרשותה ולרשות הילדים, לא החליפה איתו מילה.

כששאלו אותה בבית חב"ד בהתעניינות כנה אם הוא מרגיש טוב ולמה הוא לא בא, שרטטו מילותיה מציאות וורודה של נופש בבית חמותה. "כן, שבת של חופשה. כן, מגיע לו. כן, רק הוא, אצל אמא שלו" וחייכה חיוך גדול מהרגיל, שיראה הכל בסדר.

למרות שהכל לא. ובסוף גם כולם בטוח ידעו, שכלום לא בסדר.

יואב גמר את הדבר תורה, וניגון שמח עטף את כולם. מיכל ושבי החמיאו בחום להדר. מילותיהם יוצרות בהדר חיוך מאושר. שימי של שבי טופח על שכמו של יואב, מצייר בו השתקפות לחיוך של רעייתו.

ורק הדס חיוורת. ידיה קמוצות, עיניה שורפות. רציתי להיות הכי טוב שיש, מהדהדות בה בשקט מילים חותכות. קורעות את חיוכה הקפוא, מפוררות את המבע הרשמי שחתום על פניה.

ובין הפירורים הלחים שמתפזרים סביבה, קודחות בה רק שלוש מילים.

אבל הוא לא.

(הערת הכותבת: פרק זה נכתב בהשראת הסיפור "דרך רחוקה" שהתפרסם בעבר ב"עטרת חיה", וכל שאר פרקי העלילה מקוריים)