אני לא כוכב

יום רביעי בערב, רחוב חנה סנש, מעוז בנימין

– הי הדס, מקורה (סמיילי מחייך). הרבה זמן שלא התראינו. התגעגעתי! (סמיילי לבבות בעיניים). מתאים לך לבוא אלינו לסעודת שבת? נשמח מאוד, והילדים עוד יותר! (סמיילי צוחק)

וי אחד. שתים. כחול. הדס אורן מקליד/ה.

– אז גם את כבר שמעת? (סמיילי קורץ)

שבי נבוכה, כמעט צוחקת. הדס לא טיפשה. וכשהיא רוצה היא חוזרת למנטליות מעוז בנימינית (קרי, טקט על השתק)

היא נכנעת.

– עשר נקודות הדס. (סמיילי מסמיק). אבל בלי קשר נשמח לראות אותך אצלנו בשבת (לב)

מעוז בנימין ,רחוב חנה סנש, ליל שבת

"שייני, תביאי את הקשת שלך ושל מוסי", קוראת שבי. מיישרת את הצלחות על השולחן. מבקשת מחני שתקפל מפיות ומפזרת נבטים על הסלט חסה.

שימי ממלא את הסלון ב'גוט שאבעס' מחויך. היא מחייכת חזרה, מתוחה מעט.

דפיקות מנומסות על הדלת. לוי'ק רץ אל הדלת, מאושר. חבר טוב של מענדי של הדס.

שבי מותחת על פניה חיוך של גוט שאבעס, ופונה לדלת. הדבר הראשון שהיא רואה זה סירטוק שחור, והדבר הראשון שהיא חשה זה לחייה הסמוקות. אורי? פה? עם הדס?

היא זורקת מבט מבועת לשימי  שהמום כמוה, אבל לוחץ את ידו של אורי בלבביות. מתעלם באלגנטיות מזיפי הזקן הבודדים  שמכתימים את לחייו.

שמוליק, אלי ומענדי  אורן מתקבלים בתשואות גיל על ידי ילדי משפחת ליפמן. שייני נשלחת בשקט להוסיף צלחת. הדס בולעת חיוך, משתדלת לא לראות.

שימי מתחיל לשיר שלום עליכם. הדס תופסת מקומה ליד שבי, אוחזת בידו של אלי שלה. שבי חובקת את מוסי הקטנה אל ליבה. מטביעה בגופה התינוקי את תדהמתה. מעיפה לסירוגין מבטים אל פניו החלקות של אורי, ועמידתה הנינוחה של הדס לצידו.

רק אחרי הסעודה, כשהגברים יושבים בסלון, והילדים ממלאים את החלל בצווחות גיל, מרשה לעצמה שבי לשאול את הדס את השאלה הבוערת.

"מה קרה, הדס?" שבי מרוקנת את קעריות הסלטים לקופסאות.  הדס, שהייתה בעיצומה של שטיפת הצלחות, עצרה את זרם המים.

"סיפור ארוך… שבי" היא נאנחה. שבי נועצת בה עיניים קשובות. הדס מספרת בקצרה, ממעטת בפרטים. "וזהו… אורי חזר ביום רביעי ברוך השם. לא פשוט לנו, אבל אנחנו מתעקשים להתחיל מחדש. בדיעבד, אולי אפילו טוב שזה קרה. עברתי שינוי מהותי, וכעת אני יותר מבינה ומקבלת אותו, כך נראה לי…" מהרהרת הדס, מנגבת ידיה במגבת ירוקה שהושיטה לה שבי, ומתיישבת לצידה בשולחן המטבח.

"את יודעת מי עזרה לי אז כל כך?" אמרה לפתע.  עונה על השאלה שלא נשאלה. "איילת של מיכל. יצא לנו לדבר אחרי הערב נשים האחרון.

גם אחרי שדיברנו, אורי ואני,  והבנתי אותו. היה לי קשה כל כך לוותר על חלום המושלמות. לתת מקום לנפילות… היא פתחה לי את העיניים. היא אפילו לא יודעת, אבל בזכותה ביקשתי מאורי שיחזור…" התחייכה.

שבי עפעפה, מופתעת. הבלונדינית הגבוהה של גולדין ריצדה מול עיניה. מה לה ולהדס. למה הדס בחרה לשתף בת עשרה מהקהילה, ולא אותה.

"הדס" שבי שואלת בתסכול.  "אפשר לשאול אותך למה לא פנית אליי? הרי היה ברור שנשמח לעזור לך, אני ושימי!"

"שבי" הדס, במלוא ברצינות. ממקדת את מבטה עמוק בעיניה של מי שקירבה אותה לחב"ד. "אני רוצה שתשאלי את עצמך, ותעני בכנות". היא שתקה לרגע.

"היית מזמינה אותי לשבת אם לא היית שומעת שאורי הוריד את הזקן?".

שבי בלעה את הגלולה המרה בכח. שאלתה של הדס מזכירה לה מוצ"ש אפלולי אחד והתעלמות אלגנטית. לא. היא לא הייתה מזמינה את משפחת אורן לשבת. הדס יותר מידי צודקת. היא מנענעת בבושה לשלילה.

"שלא תביני לא נכון, אני מעריכה אתכם, מודה לכם, וחייבת לכם את חיי הרוחניים" הבהירה הדס. "אין לי מילים להגדיר עד כמה היית משמעותית עבורי, אבל שבי, כל זה שייך לעבר. מאז התחתנתי, מאז שאני עם פאה… מאז שאני נראית ונוהגת כמו חב"דניקית מהשורה… המקום שלי בחייך התערער. וכתוצאה מכך, גם המקום שלך אצלי. וכל כך הרבה אני לא יודעת… וכל כך הרבה דברים קשים לי…" קולה נשבר לרגע. "נשארתי לבד. והקשר  החדש שנוצר בינינו לא אפשר את הפניה שלי אליך. לא ראיתי בך כתובת." אמרה הדס, משפילה מבטה. "אבל אין לי כתובת אחרת". הדס לא האשימה. קולה היה שקט, והיא ציינה עובדות. אולי לכן זה כאב כל כך.

שבי בלעה רוקה. ועוד פעם. מאלצת עצמה שלא להפגע. ניסתה להתחיל משפט ולא הצליחה. נכנעה לעצמה, מסיבה את עיניה מהדס.

הדס כל כך צודקת. וזה כל כך לא בסדר.

"שבי, לא התכוונתי לפגוע. אני חוזרת על דבריי הקודמים. אני חייבת לך הכל ומודה לך כל כך" הדס מנסה לטשטש את המשפטים הקודמים. "וזה בסדר… לא תמיד שמים לב, והחיים עמוסים כל כך".

שבי הישירה את עיניה להדס. "לא נכון. זה לא בסדר. את צודקת."

אורי הציץ למטבח, אלי מקפץ בין ידיו. "הדס? לא רוצה להפריע, אבל אני חושב שכדאי שנלך, הילדים כבר עייפים לגמרי"  הוא אומר במבוכה, ונסוג.

"אני באה" הדס קמה. שבי אחריה.

"סליחה הדס." שבי נושכת שפתיה.

"שבי! כבר אמרתי לך שאני חייבת לך הכל!" הדס מתרעמת.

"ובכל זאת, טוב?"

הדס שתקה, והלכה לארגן את הילדים.

רק כשנפרדו מהם בדלת, אלי על ידיה של הדס, שמוליק ומענדי מקפצים במדרגות, ושימי עוזר לאורי להוריד את העגלה, אומרת הדס, פניה רכות "אני סולחת."

"ואני מזמינה אותך גם לשבת הבאה" שבי קורצת בשעשוע. עיניה מהבהבות בתודה.

"נבוא" מאשרת הדס, מחויכת.

רחוב דרך השלום, מעוז בנימין, יום שלישי

רחלי גולדין בהתה עגומות במחשב שמולה. בקובץ וורד שכנו אינספור טקסטים באנגלית מרגיזה שהעתיקה ממקורות שונים.  רחלי נגעה בעכבר בחשש. מכווצת מבטה מול הקטע הראשון. מנסה לכתוב, ומוחקת. "אין תקווההה" צווחה לחלל החדר, נרגזת. "רחלי?!" איילת אחותה נכנסה בזה הרגע לחדר, ערימת דפים מלומנצים בידה האחת, וזוג מספרים בשניה. "מה זה?" היא נרכנה למחשב. "עבודה באנגלית…" קוננה אחותה שבי"א. "במקום מבחן… הלוואי מבחן!!" פיה התעוות במרי וחשק פרוע עלה בה לחבוט במחשב.

"תני לי שניה…" איילת משכה כיסא והתיישבה ליד המחשב. פותחת גוגל טרנסלייט. מתחקרת את רחלי על הוראות העבודה. מעיינת בכובד ראש בדף שאחותה המיואשת מגישה לה. מקלידה פה. מוחקת טסקט. מקצרת אותו. נותנת לרחלי לכתוב. מסבירה לה בדיוק מה. מסדרת פרקים ופתיח.

אחרי שעה וחצי, איילת בוחרת פונט מתאים לכותרת הראשית, מחמיצה את מבטה ההמום של רחלי.

"איילת… זו את?" רחלי, בפאתוס משועשע.

"אני אני" גיחכה מולה אחותה הבכירה. מוצאת את הפונט שחיפשה.

" אין לך איזה פעילות או משהו לארגן? בנות חב"ד, בת מלך, משהו…"

"יש לי" הגיבה בקיצור. מצביעה על הערימה המבריקה שלצידה.

"יש לך זמן?"

"אין לי"

"אז איך את עוזרת לי?" רחלי שואלת בתמהון.

"כי למה שאני רוצה יש לי זמן" מצהירה איילת.

?? עיניה של רחלי שתקו את מילותיה. איך פתאום יש לך זמן, ועוד לעזור בעבודה מעצבנת באנגלית, ועוד לאחותך.. וזה לא קשור לשום בת מלך או בית חב"ד. אבל היא שתקה בנימוס.

איילת חייכה למול מילותיה השותקות. "מחשב מסלול מחדש". ציטטה לה את הGPS. "וזה הכל".