אין דבר אבוד/ הבלוג

היי חברות, באמת שעשיתי מאמץ למרות העומס של פורים לתת לכן בלוג בזמן, ובפרט שזה הולך להיות פרק סיום, אבל לצערי לא הספקתי… אז ממתק קטן במקום, קטע שעלה לי ממש היום. קריאה מהנה!

"בוקר טוב, צביה". היום, משום מה, מצב רוחו היה משופר למדי.

"הבוקר הזה, כבר לא יהיה טוב" אמר קולה של צביה, צרוד מהרגיל, מעם עריסתה של חגלה שלהם.

"מה קרה, צביה? חגלה בסדר? היא שוב בוכה?", נימת בהלה השתחלה לקולו, ורעייתו הפנתה אליו פנים חיוורות.

"היא כבר לא תבכה יותר לעולם, אלקיים" הוא מתקרב אליה, וכל שאלותיו נאלמות ונבלעות באחת כשהוא רואה את בגדה הקרוע של אשתו. אלוקים אדירים! תשע שנים הם חיכו לה, לילדה הזו, ועכשיו— ידו התרוממה אל פתח בגדו כמו מאליה, קורעת אותו. "ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך. יהיה טוב, צביה. אני בטוח", היא נדה בראשה, שקטה וחיוורת.

"אמן", היא לחשה. "אבל לי, משום מה, קשה להאמין בזה", הוא הביט בה, ואחר כך בתינוקת המלאכית שלו ששכבה בעריסה ללא רוח חיים.

"אם ה' היה מספיק גדול כדי לתת לנו ילדה אחרי תשע שנים, הוא יכול לשלוח לנו גם עוד אחת, אני מאמין בזה בלב שלם. תאמיני גם את, וזה עוד יקרה"

****

שוב אבא ממלמל משהו על גרגרי חול בעין (בעונה הזו?! אם כבר גשם…) ואמא, משעינה את כל גופה על הקבר, מוחה את דמעותיה במטפחת האף הנצחית שלה. היא לא הכירה את הילדה שלנצח תישאר בת עשרה חודשים, לא ראתה אותה אפילו פעם אחת. אבל בכל זאת היא מרגישה את ליבה פועם בקצב שונה. כי זו אחותה, ואחיות – לנצח יישארו יחד.

אסתר ילדה מושלמת. יפה, חכמה, בוגרת, אצילית, מהירת קליטה, טובת לב ונעימת הליכות. אבל בכורה – היא לא. ולעולם גם לא תהיה. עוד חודשיים חגלה תהיה בת שמונה, והיא תהיה בת שש.

בכל יום הולדת, מאז שהיא זוכרת את עצמה, הם הלכו לחגלה. למרות שהיא אף פעם לא חגגה יום הולדת. אפילו לא פעם אחת. אבא שתק, נשען בידו האחת על המצבה הקרה, ואמא נשכה שפה, טומנת את פניה בכפות ידיה. פעם אחת שאלה אותם למה הם עצובים אם זה יום שמח, ואבא הרים אליה פנים חיוורות כל כך שאפילו היא נבהלה וענה לה "נכון, דבש שלי, זה יום שמח, אבל זה גם יום עצוב" היא הסתכלה עליו בחוסר הבנה ושאלה איך יכול להיות גם יום שמח וגם יום עצוב, והוא רק השפיל את הראש בחזרה, ליטף את האותיות החקוקות באבן ואמר "עובדה".

****

היא שוב כאן, שלושה קברים זה לצד זה צועקים אליה בקולות אילמים. אבא, אמא, חגלה. בשפתיים מהודקות היא רוכנת ומניחה על כל אחת מהמצבות קלף מגולגל בקפדנות. הזמנה לחתונה שלה. שלה!

"אבא, אמא, חגלה—", קולה בוגד בה פתאום, "זאת אני, אסתר שלכם. אני יודעת שנהוג להזמין את קרובי המשפחה שנפטרו לחתונה, אבל אני לא עושה את זה רק בגלל המנהג. אני מאמינה, באמונה שלימה, שכולכם עוד תבואו לחופה שלי. וגם אם לא, אתם תהיו שם איתי, ונשמותיכם ילוו אותי מלמעלה בדרכי אל החופה. וביום הזה, בו אעמוד שם, טהורה וזוהרת, אני אתפלל עליכם. וגם אתם תתפללו עלי, נכון? אני אוהבת אתכם—  להתראות", היא נסוגה מספר צעדים אחורה, נוטלת את ידיה ויוצאת מבית העלמין. שם, מחוץ למקום השקט ביותר בעולם, מחכה לה חמותה לעתיד, מאפשרת לה להתייחד עם זכרם של יקיריה.

"את בסדר?", המלכה מבחינה בחיוורונה, מושיטה לה יד תומכת.

"כן–", היא בולעת רוק, מלחלחת את שפתיה היבשות. "רק קצת— מתרגשת" ההסבר לא מתקבל על דעתה של אם חתנה, אמא דאגנית בכל נפשה ומאודה.

"זה נראה שקצת הרבה… משהו שאני יכולה לעזור לך בו?" היא מניעה את ראשה ימינה ושמאלה. מספיק לה שגם ככה כבר כמעט שנה שלימה כולם מכרכרים סביבה. אז מה שהיא כלה? יש גבול לכל תעלול!

"בואי חמודה, נחזור", מגיבה מרים לשתיקתה של כלתה לעתיד. הן מתקדמות הלאה, חמותה לעתיד מחבקת אותה ביד אחת. פתאום הן מגיעות לפינת רחוב מוכרת.

"רגע", היא מבקשת, עיני הדבש שלה נעוצות במרצפות. "יש לי— חוב לפרוע", היא מחייכת במאמץ, ומרים מתרחקת בהבנה, מעניקה לה פרטיות. "ברוך אתה ה'— אלוקינו מלך העולם– שעשה לי נס במקום הזה", היא נשענת בידה האחת על כותל מזדמן, הזיכרון הולם בה בחוזקה, חי כאילו התרחש לפני רגעים ספורים בלבד. עוד רגע אחד ארוך היא עומדת שם, רוח של סוף אדר משחקת בשערות זהובות שחמקו מהתסרוקת המהודקת שלה. במאמץ היא מתנתקת משם, שבה אל המלכה העדינה שמביטה עליה בעיניים שואלות.

"זה המקום בו פגשתי לראשונה את הנסיכה לאה", היא לוחשת, מסבירה.

"נס?", שואלת מרים בחיוך, גבותיה החומות מתרוממות.

"כן, נס", אומרת אסתר, מפנה אליה עיני דבש לחות. "אם זה לא היה קורה, כנראה שכמה ימים אחר כך מישהו היה מוצא אותי על המדרכה הזו ללא רוח חיים. רק מי שיודע מה זה כמעט לצום במשך שנה תמימה, יבין שאני לא מגזימה" חיבוקה של המלכה מתהדק ללא מילים. היא מבינה.

"תודה", לוחשת כלתה לעתיד.

"על מה?", תוהה מרים

"על הכל", עיניה של אסתר בורקות, ספק מדמעות ספק מהתרגשות.

"את לא צריכה להודות לי, חמודה, אלא לו", אצבעה של חמותה לעתיד מחווה כלפי מעלה, "אנחנו רק שליחים, לא יותר מבובות על חוטים, שמי שמושך בהם הוא אבא שלנו, שכל החשבונות שלו מדוייקים וכל מה שהוא עושה – הוא רק לטובתינו" אסתר מחייכת.

היא יודעת את זה טוב פי כמה וכמה מהאישה המהודרת שלצידה. "ובכל זאת, אני חושבת שמותר לי להודות גם לשליחיו הטובים", מרים צוחקת, מחבקת את כלתה אליה. גם אסתר צוחקת. איך אפשר שלא, כשהכל נראה ורוד כל כך? רק עוד שבוע נותר עד מועד החתונה שלה, משפחתה העתידית אוהבת ומעריכה אותה, והאלוקים צועד איתה יד ביד. שעשה לי נס במקום הזה? לא, לא רק שם הוא עשה לה נס. הוא עושה לה אין ספור ניסים, בכל רגע ורגע. ועל כולם, מודים אנחנו לך.

**בשבוע הבא לא יתפרסם פרק עקב טיסתה של הכותבת לרבי 🙂