אין דבר אבוד/ הבלוג

והפעם – אממ, המורה, זה לא מה שזה נראה… (חלק ב')

ובכן, בדרך כלל אני נוהגת לקיים הבטחות, אז נעבור להמשך "מילה של" משבוע שעבר:
מילה של אסתר בת אלקיים, רעייתו של יורש העצר ומאוחר יותר המלכה, חברתה של דבורה בת דניאל:

אז שלום לכם. שוב אני כאן. לא, זה לא מה שאתם חושבים, אני לא הולכת לחזור על הנאום של דבורה. אני הולכת לדבר על משהו אחר לגמרי.

מאז שהייתי קטנה, קטנה ממש, ההורים שלי חינכו אותי לדעת שאושר לא קונים בכסף. וזה היה כל כך נכון. אני, בת עניים פשוטה, זכיתי לכל כך הרבה חום ואהבה מהוריי שהעניקו לי את כל מה שרצו לתת לביתם הבכירה ולא הספיקו. אבל דבורה… דבורה בקושי דיברה איתם. היא קינאה בי אז, ואני הבנתי אותה לחלוטין. היום, כמה אירוני, אני מבינה עד כמה זה היה מדויק.

רואה את שמואל, בעלי, מתוסכל ועייף. את הילדים שלי, שכל כך חסרה להם החמימות המשפחתית הפשוטה, נטולת הפאר והמותרות, אליה הורגלתי אני בילדותי. בצעירותי, כשניסיתי את מזלי בעבודות שונות ומשונות, יצא לי גם לטפל בתינוקות.

בהתחלה זה היה תינוק, והוא היה מתוק כל כך… נתתי לו את כל האהבה שלי, אבל הוא, כאילו נדבק מהוריו, לא התייחס אלי אפילו. זה היה נורא. הרגשתי כלי עבודה. כלום אחד גדול. בסוף התפטרתי, נמאס לי.

ואז הגעתי לבית אחר. זו הייתה תינוקת, קטנה ויפהפייה. קראו לה חגלה, כשמה של אחותי המנוחה. היא הייתה דומה לאבא, והדמיון החיצוני הזה איים להעלות דמעות בעיניי. איתה היה לי טוב, היא דווקא כן החזירה לי  אהבה. אבל ההורים שלה… היחס, אוי היחס. אוף. לא יכולתי לסבול את זה יותר, התפטרתי גם משם. אחרי תקופה עברתי לקיבוץ נדבות.

בכל מקרה, רוצות לשמוע את סוף הסיפור? לפני שבועיים מצאתי את האמא של התינוקת. היא אלמנה היום ועובדת בארמון. איזה עולם עגול, אלוקים אדירים! בכל אופן, כשהייתי ילדה הייתי הרבה יותר מאושרת. ככה זה, אין מושלם. אבל יש שלם, והכי שלם זה שבור. זה מה שאבא שלי לימד אותי כשהייתי קטנה, וזו האמת.

מילה של המלך חזקיה הראשון, מקימה של ממלכת ירושלם ומלכה הראשון, חמיה של אסתר שלנו:

טוב. אסתי ביקשה ממש יפה אז הנה, אני שוב כאן. אין לי כח לדבר, ואל תתפלאו על זה. דיברתי כל היום ריבונו של פתח תקווה וגלילותיה! כל היום דיברתי! ישיבת מועצה, ישיבת בחורים, תקיעות דמיושב, תקיעות דמעומד… בקיצור, עזבו. שלא תדעו מצרות בעולם הזה ובעולם הבא אמן סלה וסלע ואבן וחצץ. לא משנה. (למי שתוהה, זה לא היה אני כל הבדיחות. זה היה נחמיה, שיהיה בריא לאורך ימים ושנים טובות. הוא פשוט מנסה להוציא אותי מהדיכאון…. טוב, מילא, הצליח. לפחות חלקית…)

בקיצור, אני בדיכאון. כבר אמרתי. וזה ה"ברירת מחדל" שלי בתקופה האחרונה. ובכלל, יש לי סיבה טובה להיות בדיכאון. ראיתם פעם מישהו שכל העולם ואשתו צמודים אליו והוא לא בדיכאון מזה? אה, ראיתם? טוב, אתם מוזרים… אוף. עזבו, אין לי כח. דברו עם נחמיה אולי הוא יניב תוצאות יותר מעניינות. הוא קם היום קפיץ על שתיים…

שיעורי בית: הפעם, יש לי אתגר רציני בשבילכן.

כשאתן מסתכלות על המשפחה שלכן, על הצוות והבנות בבית ספר, תנסו לראות קצת יותר מעבר. יותר ממה שנראה כלפי חוץ. כל אחד ואחת זה כמו בצל. זה לוקח זמן, ומזילים כמה דמעות על הדרך, אבל בסוף זה מתקלף. תנסו, ותראו בסופו של דבר שתצליחו.

נתראה בפעם הבאה!