אין דבר אבוד/ הבלוג

ולמוות לא נתנני-חלק א'

לפרק הקודם

לפרק הבא

בוקר צהריים וערב טובים לכל מי שקוראת את הבלוג שלי עכשיו בכל מקום שהיא (תבחרו את האיחול הרלוונטי ;))

מה היה קורה אם יום אחד הייתן מתעוררות ומוצאות את עצמכן בתוך קבר? טוב, כנראה שהייתן צובטות את עצמכן ופוקחות עיניים ישר לתוך חושך של ארבע לפנות בוקר בחדר שלכן, אבל כשזה קרה לאלקיים בן יצחק הוא דווקא לא ניסה לצבוט את עצמו.
עד לפני חודשיים בערך היה מדובר באדם רגיל לחלוטין. קשה יום אמנם, אבל מעבר לעצבים מרוטים כמו נוצות של תרנגולת שחוטה- תופעת לוואי מוכרת למדי של העניות כאשר היא הופכת לאורחת קבועה עד בת בית – זכו הוא ובני ביתו לשגרה רגועה ומבורכת.
אלא שכמו שאומרת הבדיחה על עקרת הבית שניסתה לכתוב ספר- חיי שגרה זה לא מעניין ולא תופס, ובדיוק בשביל זה הדבקתי את הבחור שלנו בראתן, מחלה קדומה וקטלנית שעשתה שמות בתקופת המשנה והתלמוד.

ביום שבו הוא נדבק הוא חפר בחצר ביתו באר במקום זו שהתייבשה ורגע לפני שהגיע למים מצא תיבה מלאה במטבעות זהב ותכשיטים שבהם משובצים יהלומים ופנינים ושפע של אבני חן ובקיצור- כל טוב מצרים, שאליו צורף פתק בו נכתב באותיות המכונות כיום בשם "הכתב העברי הקדום":

'אח יקר, אינני יודע מי אתה אבל אם אתה קורא את השורות האלו האוצר שלך. הייתי אדם קמצן עד מאוד ומכיוון שלא נולדו לי ילדים הטמנתי כאן לעת זקנה את כל רכושי, בכדי שאיש לא יוכל ליהנות ממנו. אלא שבלילה, לאחר שעשיתי זאת, חלמתי חלום מוזר שבו הגיע מלאך, חפר במקום המחבוא והוציא את התיבה. הוא נעלם יחד איתה ולאחר מספר שניות שב כשהתיבה האחוזה בין שתיים מכנפיו פתוחה למחצה ומלאה בכל מיני שקצים ורמשים, תולעים ושאר מרעין בישין…

אז הבנתי שעליי להיטיב את דרכיי והוספתי לאוצר את הפתק הזה. בבקשה ממך, אל תעשה גם אתה את הטעות שעשיתי אני. נצל את הכסף בתבונה, אח יקר, ותשרה ברכה במעשה ידיך'.
בין אם היה הפתק אמת ובין אם היה זה נס משמיים, לכל הדעות היה מותר לו לקחת את זה.
אבל הוא לא הספיק להשתמש אפילו בזוז אחד מכל השפע הזה, פשוט מכיוון שברגע בו פרצו מים חיים מהבור שהמשיך לחפור גם לאחר שמצא את התיבה הגדולה, התמוטט ואיבד את הכרתו.