אין דבר אבוד/ הבלוג

הגדולה בלדעת לברך לבד- חלק ה' ואחרון (קצת יצא קצר הפעם, עמכן הסליחה…)

לפרק הקודם

לפרק הבא

שלום לכולן. איך אתן חושבות שאמורה להרגיש ולהראות אמא ששכלה ביום אחד את שני בניה, כשמלבדם אין לה אפילו עוד ילד אחד?

אני מתארת לעצמי שהתגובה האוטומטית שלכן תהיה משהו כמו: כבדה כמו אבן, לא מדברת עם אף אחד, שקועה בדיכאון וכל הזמן רק חושבת עליהם. שבורה ומרוסקת, לא מסוגלת להסתכל לאנשים בעיניים…
אבל האמת שיש אנשים שחזקים יותר ממה שחשבתן. או יותר מדוייק- נשים. אישה אחת גדולה באמת.
שני בניה של אסתר נרצחו במהלך מלחמה שקרתה בתאריך ט' באב, שגם לפני חורבן בית המקדש (על אף שהחורבן כבר קרה והם פשוט לא היו מעודכנים בכך…) היה תאריך מועד לפורענות, מאז בכיית דור המדבר כששבו המרגלים מהארץ הקדושה ובפיהם הדיווח השגוי שכולנו מכירות היטב.

זה דווקא כן הצליח לשבור אותה ולכופף, לראשונה בחייה, את קומתה התמירה. הצליח חלקית, למען הדיוק.

יום אחד, כשצמד המלאכים שלה היו עוד ילדים קטנים וטהורים התבוננה בהם אסתר וראתה את תמימותם הילדותית, הכובשת, ואת נשמותיהם היפות והזכות כל כך והחליטה, מתוך רצון שלא להרוס כך את תמימותם ולפגוע לנצח ביופייה של נפשם העדינה, שהם לא ישמעו לעולם את סיפור חייה. עד אז עמדה אסתר היטב בהחלטתה, אלא שלאחר פטירת בניה החליטה שהגיע הזמן להיפתח וסיפרה לנכדה היחיד את הכל.

כעבור כשבועיים נפלה למשכב ולאחר שבוע של ייסורים מן הסוג המוכר לה היטב (אבא שלה הדביק את אשתו ואת הבת שלו בראתן כשהוא חטף בפעם הראשונה…שתיהן ניצלו בנס אבל את אמא שלה הרגה אחר כך התפרצות משנית ואסתר חטפה הכי קל), כשעמדה להשיב את נשמתה ליוצרה, נתנה לאלישיב, נכדה בן השש עשרה, את יומנה היקר ובכוחות אחרונים ביקשה ממנו לכתוב את הפרק האחרון ביומן לאחר פטירתה.

רק אז אמרה וידוי ושמע ישראל, עוצמת את עיניה לנצח.

זה סיפורה של האישה שדומה יותר מכל לעם שלנו- מיוסר, מושפל ונרדף, אבל אחרי כן יצאו ברכוש גדול.
יהי זכרה ברוך.
לסיכום, אני מאחלת לכולכן להיות אישה ואמא כמו אסתר, לדעת להעריך ולחיות את הרגע. וכדי להוריד את זה למעשה, אני ממליצה לכן לרוץ למטבח ולהכין לאמא כוס קפה עם פתק חמוד של תודה (אני רצינית לחלוטין, למי שתהתה).

כי באמת, כל האנשים שאנחנו אוהבים וגם אלו שפחות (כן כן, גם המורות והמנהלת) עושים המון בשבילנו בכל רגע נתון, ושום דבר לא מובן מאליו.