זוכרת כמו אתמול, את השיחה ההיא.
דפוס מוכר, מכאיב.
שוב אני קטנה יותר, לא מבינה.
שוב היא יודעת, מסבירה.
בין בניין 3 ל-7 יש גינה.
אני זוכרת. למה אני זכרת.
בדיוק שם.
דיברנו על פצעי בגרות.
בכיתה ה', היינו.
פניי חלקות.
שלך קצת, ממש. מקושטות.
"אלה פצעי בגרות"
אמרת ברוב חשיבות.
"וזה אומר, ככה אמא שלי אמרה,
שאני כבר מתבגרת.
שאני כבר בוגרת."
"לי אין כאלה."
כבר לא הייתי בטוחה
שעליי לשמוח בפניי החלקות.
פנים תמימות.
ואת בוגרת.
וגדולה.
ומבינה.
אני קטנה.
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
6 תגובות
נגעת לי בלב. עמוק. זה קשה. זה כואב. זה עצוב. זה רע.
לא קרה לי את זה בדוגמא הספציפית שאת כתבת. אבל בהחלט קרה בדברים דומים.
אויי, זה קשה ועצוב
את ילדה גדולה ובוגרת ותשנני לעצמך שמה שנאמר לא באמת נכון, וזה שאין לך פצעי בגרות, לא מראה משום כיוון שאת לא בוגרת, פשוט זה כי ה' אוהב אותך וחסך ממך את זה..
וואו את כותבת מושלם!!!!!
כתיבה יפה.
הרבה הרבה סאבטקסט. אם היה לי זמן הייתי קוראת את השיר שלך יותר מפעמיים.
תודה
ותקראי שוב.
אולי תביני אולי משהי אחרת תצליח לראות את זה.
כתבתי הפוך. אני הייתי ה"בוגרת" בסיפור…
ותודה גם לכן שב"ד, משתמש אנונימי וקישורית.
מזל שאין לך פצעונים כי זה סיוטי ומזעזע… ועל השאר אל תרגישי רע… את בוגרת בכל זאת בטוח