צפת של מטה /7

ביום שני שעבר חשבתי שצפת מדהימה.

היו לנו שבועיים רצופים בצפת. שזה אומר שבת סמינר ומסה רצינית של חסידות.

הסברתי לעצמי – אורי בשבועיים האלה את אוהבת את צפת. ומשקיעה בה את כולך. היום אני מגחכת קלות, כי השבועיים האלו היו מאמצים מאוד, עד כדי שכל השרירים שלי כאבו (בעיקר מספורט, גם מעבודת המידות;)

ביום שני, אחרי שההוריקן שלי שכח, צעקתי להרים של צפת שאני מיואשת ואין לי כוח יותר. חייכתי חזק לכולם – כי אף אחד לא מעניין אותו שאת דומעת, נוכחות את צריכה לעשות, ובשקט בתוך הלב את כן רוצה לצאת מההוריקן.
אז יצאתי. בבוקר, אמרתי להרים שלום, נכנסתי לכיתה והקשבתי לרבנים.

בערב היתה התוועדות עם הרבי. שזה אומר וידאו של שעה וחצי שבו הרבי מתוועד. מי שלא ניסתה את זה, לא תבין. זה מרגש, להקשיב לרבי לנסות להרגיש חלק, בפנים. כולם סביבי רוצות לעשות לרבי נחת וכל מה שהוא רוצה. לי יש עדיין מחשבות של – זו בטוח הדרך הנכונה לחיות? אני שמחה שאני כזו – כל היום מתקדמת ומחפשת תשובות מוצאת אותם כתובות בכל מקום.
וכל יום מחדש יודעת שאני חיה בדרך שאני רוצה לחיות בה. עד שזה מגיע להוריקן שלי – שם אני צריכה פשוט לישון.

הייתי שבועיים.
צפת ממסכת אותך – שמה לך מסכות ומורידה ממך מסכות אחרות. צריך כל הזמן להיות בחיוך ובטוב והחולשה, לא תמיד נכון להפגין אותה.

אני מחייכת בנחישות לכינרת בבוקר כשאני עולה את כל המדרגות לסמינר. מחייכת כי אני חיה חיים של אמת והרבי איתי והקב"ה שומר עלי ויש אנשים חמודים סביבי בדרך כלל.

בערב אני אפרורית יותר. כי הנקודות בנפש שלי – עליהן אני עובדת, ודפוסי החשיבה אותם אני רוצה לשנות – חוזרים אלי שוב ושוב. את עצובה ומפחדת. מפחדת שלא תהיי בטוב, ששוב תתני לאחרים לנהל את מצב הרוח שלך. ועצובה כי זה חוזר. כי חשבת שיצאת מזה והנה את מאושרת, והחיים במעגל בלתי פוסק נותנים עבודה שלא נגמרת.
זו צפת שלי. עולה ויורדת.

בשני בערב אחרי ההתוועדות עם הרבי, בה הרבי חזר ואמר שבעצם יהודי הוא אחד עם הקב"ה הבן היקר שלו. דווקא בגלל זה ה' מודד אותנו לפח המעשים שלנו. כי איכפת לו ממנו, שלא נאכל לחם חינם, שלא נקבל סתם.
הוא רוצה שנקבל לפי המעשים, שהשכר יהיה שלנו באמת. וגם שם ה' לא משאיר אותנו לבד ואם צריך הוא פורץ את הסדקים ויעזור לנו גם כשלא מגיע.

זה מה שלמדתי על פורים, זו מה שהחסידות מלמדת אותי בכלל – ה' בחר בך. הנשמה שלך ולא בגלל המעשים שאת עושה אלה כי זה מה שהוא רצה.

ולפעמים אני מצליחה להגיד להקב"ה כן. אני רוצה את הסיפור הזה של החיים והקדושה.
לכן צפת הדהימה אותי – כי הצלחתי להוכיח לי שאני הרבה יותר.
הרבה יותר מהמחשבות האובססיביות, מהיחס שאני מקבלת או שלא. ממה שחושבים עלי, ממה שאני חושבת על עצמי, ממה שאני מרגישה. יותר מהיאוש, גם יותר מהשמחה החמודה שהרגשתי כשרקדתי את חודש אדר (אפשר לשמוח בסמינר! תנסו להצטרף למוזיקה ולרקוד. פשוט לרקוד) יותר מהגוף שלי, ומהאנשים שאיתי.

אני אני ואת האור שלי בעולם רק אני יכולה לתת. מי יתן אותו אם לא אני?

אני שוב בערב מחייכת לכוכבים בלילה, בדרך לדירה, לחברות שמחכות לי שם, לחייך אליהן גם.

מחייכת לעבודה – כי זו מה שהחסידות נתנה לי – לעבוד קשה בשביל אמת. להתאמץ בשביל יהלומים, לא בשביל חצץ.