צפת של מטה /1

צפת של מטה

אם תבואו לתחנה המרכזית בצפת ביום חמישי, תראו אותי גוררת מזוודה (טרולי, שבורה דווקא, נמאס לה מצפת) לכיוון אוטובוס שהולך להחזיר אותי הביתה.

תראו אותי עם חולצה מצוורנת (חסודה למדיי) לייקרה (אלא מה חשבתם?) ונעליים עצבניות (עם שרוכים, סוליה עבה. מזכרת מהמרד הקטן שלי בכיתה י"ב, הייתי חייבת לפרוץ איזה גבול, קניתי נעל מופרעת ולא מתאימה לאמורה להיות חסידית כמוני) שבתוך הסיטואציה כבר לא נראות גסות כל כך .

אני נגררת לכיוון האוטובוס. מתיישבת בו באנחה מסויימת, נותנת לכל השבוע האחרון להתקרקש לי בראש. אני בדרך הביתה. אני אוהבת לחזור הביתה, לא חשבתי שאוהב את הבית כל כך לפני צפת.

לא חשבתי כל מיני דברים לפני צפת. לא חשבתי שקיימים סטנדרטים גבוהים כל כך לחסידיות. לא חשבתי שאני אחיה בדירה עם בנות ואסתדר. לא חשבתי שאצליח להוציא את השפיות והחינניות שלי כלפי חוץ ולהסתיר את הדמעות עמוק. אני ספרתי. רק חברת חדר שלי, אלמונית, וחברה טובה שאיתי ראו אותי בוכה. לא הרבה יחסית לכמות המים שהעיניים שלי הורידו.

כן חשבתי שאני אוהבת ללמוד חסידות וכמה שיותר. לכן אני פה. משתרכת מקצה העולם שמאלה אל הבית שמחכה לי במרכז הארץ.
כן חשבתי שאני עמוקה רגישה ומעניינת. כן ידעתי שארגיש כל כך שונה מרוב האנשים שמקיפים אותי.
לכן אני שמחה לחזור הביתה. שם לפחות מכירים אותי כמו שאני, רגלים לעומק, למסקנות המתפרצות על החיים שמגיעות משום מקום.
כן חשבתי שאפחד. כן חשבתי שאשתנה.
לא חשבתי שעד כדי כך.

אני לא ישנה. בצפת את מתרגלת לישון בכל מקום שהוא, לאכול כל אוכל שהוא וללמוד כל שיחה שהיא בכל שעה שיכולה להיות.

אנשים סביבי באוטובוס נרדמים. מחכה לנו נסיעה ארוכה. אני ערה. וזה לא שישנתי יותר מדי השבוע. בצפת לוקח לי זמן להרדם, הדיבורים בדירה בלילות בווליום כזה או אחר, מצטרפים למקהלת הקולות שיש לי בראש מהיום שחלף. יום בצפת הוא כמו שבוע אחד, הכל קורה בו.
טוב, טוב שאני חוזרת הביתה.

האוטובוס יורד את הירידות של צפת והשקיעה יפה כל כך, ברמה שבא לי לצרוח. השמש והעננים וההרים יפים יותר מכל מקום אחר.
אני אוהבת את צפת. ולמרות שהלב שלי כואב יותר מדיי שעות במשך השבוע, והמוח שלי נראה כמו שדה קרב – אני שמחה שאני פה. נלחמת. לומדת על עצמי ועל החיים שאני רוצה לחיות כמו שלא למדתי מעולם.

זו לא צפת בכלל. לא עליה באתי לספר לכן. את הסמינר בצפת והסטיגמות עליו שימו בצד.

באתי לכתוב על החיים שאני רוצה לחיות. שאני מנסה לחיות אותם. על עצמי שאני רוצה להיות. על עצמי הכל כך לא מושלמת (החברות דירה שמתנגשות בך במשך היום – מזכירות עד כמה) הכל כך אנושית כמו שאף אחד לא יודע.
ואם תראו אותי, יושבת באוטובוס מסוף העולם שמאלה, ומתקשרת לחברה כי לא סיימנו את ה'דבר מלכות' שהתחלנו ללמוד, לומדת איתה את השיחה, ואנחנו צוחקות שתנו – תראו תמונה כל כך חסידית ויפה.

אולי תחשבו שהיא מושלמת, אולי תחשבו שזה חסידי מדיי וקיצ'י, אולי תרצו גם.
אבל מאחורי התמונה הזו, נמצאת אני. ואני קצת כמוך. רגישה מדיי , חכמה, עצובה לפעמים, מפחדת הרבה, רוצה שיאהבו אותי בלי סוף וחותרת לאמת באומץ. יש כאלה שיגידו גם – לא מפחדת לומר את מה שחושבים כולם בשקט.

באתי לספר לכן על האמת שאני רוצה לחיות אותה
על הכאב והפחדים שבאים אלי כל הזמן ומפריעים לי לחיות כמו שאני רוצה, ומפריעים לי להיות של הרבי, ושלו בלבד.

ואני לומדת. המון. גם שיחות, גם התוועדויות, גם שיעורים בעצמי, באדם שאני.

ואז, כשאני מותחת קו בין שיחה של הרבי להתמודדויות שלי עם עצמי, כשאני רואה עד כמה החסידות רלוונטית, אפילו למסובכת הזויה וחסרת תקנה כמוני (אלו התיאורים שלי על עצמי מזמן השיא של גיל ההתבגרות, כמו הנעלים, שאריות משם;) טוב לי. אני מרגישה שמצאתי את מה שחיפשתי במשך שנים ארוכות כל כך.

זה יהיה בלוג על החיים עצמם. תהיה בו אותי ודמויות מהסמינר, יהיו בו רעיונות אדירים שמתעופפים פה בצפת וכל מה שצריך הוא לסחוב אותם פנימה אל תוך הלב המבולגן שלי ואולי גם אל זה שלך. ואם ה' יזכה אותי הלב שלנו יסתדר פתאום, קצת ולאט וביחד.

ברוכות הבאות לצפת של מטה.