נשמה במסתרים

בכי
כשהכל נראה רגוע. שקט ושלו, החיים תותים… וכן. כלפי חוץ הכל יפה,
ובפנים… בתוך הלב הגועש
סובבת,
במדבר חיי- קיומי.
תרה אחר מקום
בו אמצא מנוח
להניח בו כפות רגליי

אולי אמצא עלה של זית
להביא לשילוחיי
מחוללת במחול חיי
האחרון

מקפצת במורדות החיים,
נופלת ושוב קמה,
במרוץ אימתני
או אולי רגלי בוערת
מכוויות אדמת ביתי

שפתיים חרבות שותתות דם
צמאות לטיפת לחלוחית
והלחות הזו זורמת
בעומקי נשמתי

המעיין הנובע
מלא וגדוש
והמליחות הזאת בוערת
על בדל לשוני

ולא.
לא אומר דבר.
אמשיך לשתוק כדג טיפש
לבעור מבפנים
עד עומקי נשמתי

לעצור על סף המידרון
לדרדר אבנים
החריקה הזאת צורמת
וגם היא ככתמי

ולא רואים הכל,
ולא יודעים כולם,
המסע הזה הוא אזורי
לזרים אין כניסה.

ואני צמאה להן
לעיניים המכילות
מעיינות יש בעיניים
נוזלים של הבנה…
צמאה להם.
צמאה לאהבה.