נע ונד

הצלחה היא לא רק במספרים.
רכבת תחתית. הכל סביבי הומה אדם. אנשים רצים לפה ולשם.
האוויר דחוס, קצת קשה לנשום, אבל אסור לי לשים ליבי לכך. יש לי תפקיד.
אני מביט אחורה, מחזק את לחיצת ידי לדום בן הארבע ביד אחת ולטיישון בן השש ביד השנייה.
אני מסביר לאחיי שעלינו לעלות על הרכבת הבאה.
רק שאני מביט בעיניהם, עיניים שחורות ענקיות, אני רואה כמה גדולה כמות הצער, הרעב והכאב שאפשר לראות בעיניי אנוש. מבין שגם בעיניי אפשר לראות זאת.

—

המאורה שלנו נקייה היום יחסית.
כבר מאוחר מספיק ושתיהם ישנים. אני יכול לצאת לחפש כסף ואוכל.
אני יוצא, נועל אחריי במפתח בדיחה ומתפלל בליבי שהלילה יעבור בשלום. גם עליהם וגם עליי.
איך שאני יורד בארגז הראשון מתוך שתיים, קופץ עליי מישהו לבוש שחורים.
אני מבין שכלתה אליי הרעה. "כן ג'נסן. אני יודע שאני חייב לך מאתיים דולר. אני יודע שלא החזרתי לך למרות שהייתי צריך להחזיר אתמול."
הוא תופס בצווארוני, או במה שנשאר ממנו. שפתיו העבות רוטטות בזעם.
"תזהר ממני, נד. אתה לא רוצה לבדוק עד כמה אני חזק."
"אני מבטיח להחזיר לך עד הבוקר. נשבע." אני מוריד את ידיו ממני. אסטרטיבי.
משהו מהמם אותי פתאום. זה היה אגרוף. "נתתי לך טעימה. סי יו." הוא מסתובב. משאיר אותי עם אף מדמם.
עוד לילה בלהות.

—

עושר הוא מושג יחסי. אבל שהצלחתי היום, או יותר נכון הלילה, להשיג את המאתיים דולר ועוד חמישים נוספים, אני מרוצה ומרגיש ממש עשיר.
כשאני חושב על הדרך שבה הירקרקים הללו הגיעו אני מזדעזע. לאיזה שפלות הגעתי? אני צריך לבחור בין יושר לחיי.
אני מעדיף את חיי.
אבל האשם שצובט אותי מעיד שלכל בחירה שלא אעשה יהיו השלכות.
מרים עיניים, טיימס סקוור. אורות יקרות. אבל בכל זאת, קרות.
אני יורד לרכבת התחתית. אם אני רוצה להספיק לישון קצת לפני שטיישון מעיר אותי בצרחות ביעותים בשש וחצי, אני חייב ללכת עכשיו.
ברכבת, כמצופה אני נרדם.
אני קם בתחנה אחת לפני הפרוור. ממשש בכיסים כמורגל.
כייסו אותי.
משום מה קשה לי לכעוס. מי יודע איזה עוד נד עם שני אחים רעבים השיג היום מאתיים חמישים דולר?