בין הקוץ לפרח /35

לחיצה קלה. כפתור כחול. מסך המחשב נדלק.

יסמין נושמת מהר מידי, חזק מידי. והשקט במשרד מהדד את הלחץ שלה בווליום.

הסיסמה קלה, שמה של האחות הקטנה של עירית, היא מדברת עליה כול היום ואמרה לכולם שהיא הסיסמא שלה בכול מקום, ככה שהיא אף פעם לא שוכחת.

תחושה לא נעימה של חדירה לפרטיות פשטה ביסמין, והיא נלחמה בחשק לסגור את המחשב, לחזור הביתה, לחגוג כמו לפני שעה.

היא נכנסה למיילים האחרונים, הודעות נכנסות ויוצאות, הכול רגיל. עירית בטח לא השאירה משהו שיכול לסבך אותה. יסמין נשמה עמוק ובחנה את השיחות האחרונות בדקדוק.

הודעה אחרונה מהל היא מספרת לעירית שהמשפחה חוגגת והם הזמינו זרים ענקים.

הל. עוד חברה במפלגה שלהן, ואחת החברות הטובות של יסמין. אולי גם היא קשורה? הן הרבה ביחד, גם מחוץ לעבודה. יסמין שנאה את התחושה הזאת, חוסר אמון עמוק בכול מי שסביבה. פחד מהדבר הבא, שאולי ימוטט לה עוד בניין חזק. פחד מלדעת מה עוד עשו מאחורי גבה, ומי בדיוק.

הראש שלה כאב, תופים קטנים ורועשים לא התחשבו בשעה המאוחרת והלמו בה חזק. המצפון הצטרף לחגיגה, מוסיף את הקול שלו.

יסמין קמה בהחלטיות, היא תדבר עם הל קודם. פנים מול פנים. היא יודעת לקרוא אנשים טוב, היא תסדר את זה.

שני צלצולים. יסמין התלבטה אם לנתק, מחנה את רכבה הכסוף בחניה ריקה.

"הלו", הל לא נשמעה עייפה, קולות רקע רועשים נשמעו סביבה.

"הל, מה קורה?"

"אאה, יסמין. מה איתך? אני פה באמצע החגיגות", היא צחקה. "לא מצליחה לעכל את ההתרגשות?"

"הל", יסמין קרה. "אני מתחת לבית שלך, תרדי כמה דקות".

הל שתקה, מופתעת. "מה קרה? משהו דחוף? אני יורדת".

יסמין הצליחה לקלוט את הטון שהשתנה ואת הדאגה הדקה שהזדחלה במילים.

הל נכנסה לרכב החמים, נשענת על הכיסא. "מה יש? את נראית מודאגת… איפה החיוך של ראשת הממשלה שלנו?"

יסמין חייכה חיוך מאולץ.

"תקשיבי…" היא נשמה עמוק. "אני חושבת שיש משהו מוזר בתוצאות".

"מהה???" הל נשמעה מופתעת, באמת. אבל יסמין יכלה לזהות את המבט הדק בעינה שסיפר לה שהיא לחוצה.

"את מכירה את אורן שלב?" יסמין תפסה את מבטה לא משחררת. היא הלכה בכוונה להל ולא לעירית, הל חלשה יותר באופי, פחדנית קצת. עירית לא תהסס לשקר.

."ל..ל..לא" הל שהבינה שיסמין יודעת פרטים, יודעת שהיא מעורבת, התקשתה לשלוט על הלחץ שפשט בקולה.

"זה נשמע שכן", הגמגום הקל הסגיר ליסמין שהיא יודעת מי זאת וכבר אין טעם לשקר.

"זאת… חברה של עירית או משהו לא?" היא דיברה בקול חלש, נבוך.

"הל", היא נאנחה. "מה עשיתן? תספרי לי. אני אנסה לסדר את זה".

הל, מנקודת מבטה הרגישה שיסמין כבר יודעת הכול וכול שקר שלה יהפוך אותה למגוחכת יותר ויסבך אותה בצורה פלילית וניסתה להסביר בגמגומים קלים את שידעה.

חצי שעה לאחר מכן יצא רכב כסוף בשלווה מהחניה, בתוכו בחורה נסערת. עירית דאגה שאורן תשנה את התוצאות כשהיא מחברת את הקולות של הקלפיות ברחבי הארץ. הם רימו, שום נצחון לא היה פה.

רגע לפני הכביש המהיר יסמין עצרה בשוליים, הדמימה את הרכב ובכתה את הכול.

לילך התרווחה על הספה, השעון תקתק לילה. אחרי שמרום התעצבן, אמה ניחמה, שגב עודד. אחרי שכולם הלכו והיא נשארה לבד, סוף סוף יכלה לנוח, להוריד את החיוך החצי מאוכזב ששווקה ורגע להיות שום דבר. לא מפסידה ולא ראשת ממשלה, כלום.

רחש קל נשמע מכיוון המטבח ולילך שמעה את אביה מכין שתיה חמה, לו ולה כנראה.

היא קיבלה בתודה את השוקו המוכר ופינתה לו מקום לידה. אביה לעיתים רחוקות נשאר בבית למספר ימים, הוא עובד בתפקיד חשוב בצבא וחופשות כמעט ולא באות בחשבון. הפעם הוא נשאר, בשבילה. היא כל כך אוהבת להיות איתו, ממנו ירשה את האופי שלה, הוא הבין אותה בלי מילים.

לגימותיהם השתלבו בחן בשקט הנעים שפשט בחדר, מבטיהם לא נפגשו. הם פשוט היו שם, אב וביתו. הוא ידע שקשה לה, היא ידעה שהוא יודע, וזהו. הוא לא איש של מילים, ולה, היום, כבר אין מה לומר.