איך הפסקתי לעוף

הנורמלית שהשתגעה
פעם, כשהייתי קטנה, אהבתי לעוף.
הייתי עושה את זה בכל שעה פנויה שהייתה לי. פשוט מאוד: יוצאת לחצר, פורשת כנפיים ו- עפה.
אהבתי לראות את הבתים הגדולים נהפכים אט אט לקוביות לגו צבעוניות וקטנטנות. את השמיים התכולים נפרשים מעליי כמו מזמינים אותי להגביה עוף, לנסות להגיע יותר גבוה, יותר רחוק.

מלמעלה יכולתי לראות את האנשים הקטנים מכווצים במורת רוח את מצחם. הם לא אהבו את גיחות התעופה התכופות שלי. הם ראו בזה מנהג מגונה, תופעה משונה שיש להכחידה וכמה שיותר מהר.

"אם את רוצה להיות כמו כולם, נורמלית,"- הם הסבירו בטוב טעם- "עלייך להפסיק לעוף."
הם שכנעו אותי שלא הכל קל בחיים, ולא כל מה שכיף אפשר לעשות מתי שרוצים.
הם רצו שאפסיק לחיות. שאעבור לעולם האומלל שלהם, שהם חיים בו. העולם שבו הנורמליים משוגעים והמשוגעים- נורמליים.

בעולם הרגיל שלהם אנשים לא יכולים לעוף. הם צריכים להיות יציבים עם שתי רגליים על הקרקע. בחיים האומללים שלהם, האנשים הגדולים והחכמים עובדים מצאת החמה עד צאת הנשמה, חוזרים הביתה עייפים והולכים לישון בשעה מאוחרת. החברים הישנים שהיו להם עזבו אותם מזמן, ולא תמיד יש די כח להתחיל חברויות חדשות.

אני לא הבנתי אותם. למה לי להיות עצובה כל הזמן אם אפשר להפוך את הלימון ללימונדה? בכל יום מסתתרת הרפתקה חדשה, חלומית ומשגעת.
כזו שנוכל לספר עליה לנכדים שלנו.
החיים יפים, ידעתי. האם לא כדאי להפוך את היופי הזה למסיבה אחת גדולה?

"לא" הם התעקשו. "החיים הם לא מסיבה. עובדים קשה, חוזרים עייפים הביתה והולכים לישון. מסיבות? הרפתקאות? לא בבית ספרנו."
הם ניסו להכריח אותי להשתלב בחיים שלהם. הם רצו שאפסיק כבר עם המנהגים המוזרים שלי ואתחיל לחיות כמו כולם. בלי מסיבות, הרפתקאות, חיוכים ושמש זורחת.

נכנעתי. לא קל להיות נורמלית בעולם המשוגעים. הותרתי את השמש המחייכת ואת השמיים הכחולים מאחוריי והצטרפתי למועדון האנשים שהפסיקו לחיות. לא הייתה לי ברירה.

לומר שזה כיף להפסיק לחיות? לא ולא. אבל נהייתי כמו כולם, וזה העיקר.

ככל שהשנים חלפו הבנתי שהייתי הנורמלית האחרונה. שהחיים האמיתיים הם הרגעים השמחים והיפים, ועם כל הכבוד לכסף ולעבודה- האושר נמצא אצל כל אחד. הם פשוט לא יודעים למצוא אותו.

לפעמים אני נזכרת בילדה המטייסת שהייתי, אך נדמה שהיא טבעה לה אי שם. מאוחר מדיי. שקעתי עמוק בחייהם של האנשים העצובים, הנורמליים.

חבל שכל העולם משוגע.
אני מקווה שבפינה כלשהי בעולם, ממתין לו ילד אחד, נורמלי, מעופף, שלא יתן לעולם להרוג אותו בעודו בחיים.
שלא ייתן לאנשים הגדולים והדכאוניים להפוך אותו למשוגע.
הלוואי שגם הוא לא יהיה הנורמלי האחרון.