רחוב אחרי השלג ואני

לפוסט הקודם

בהשראת הצצה מחלוני כאן 🙂 (סוגשל פרק ב' לhttps://bit.ly/RainyStreetAndMe)
צועדת. ברר. מצטמררת.
סוגרת הרוכסן. פותחת קצת. שוב סוגרת. פותחת טיפה.
מחליטה לסגור סופית. קריר בחוץ, ומספיק התלבש עליי הצינון.
צועדת אל עבר מעבר החצייה, ילדה טובה שכמוני.
מחכה ברמזור, אנשים מסביב, והתמרור ממאן להחליף צבעו.
תוהה בליבי, האם הרמזור מקולקל? ובאותו הרגע צבע התמרור מתחלף מאדום לירוק.

צועדת, נזכרת, איך לפני יומיים,
הפינה הזו עוד הייתה עטופה במין מרבד לבן, זה שקרוי שלג.
נזכרת איך כאן בדיוק, הצטלמתי עם —, איך נזרק על ידינו שלג לכל עבר.
מה נשאר מזה עכשיו? תוהה. רחוב קירח, ובצדדיו עלים שנשרו,
עלים שהפכו לעיסה.
עוד עשרים מטר, אני כבר בדאשבסקי, החנות הכשרה.
ופאדיחות מהמוכר, אותו ביקרתי כבר כמה פעמים הערב.
ומה לעשות שמאחר ומוישי, כבר כמה שנים טובות נמצא הרחק מהבית,
אני נמצאת בתפקיד ה"אחות הגדולה"?
בחרתי. שילמתי. יצאתי.

הסתחררתי לרגע, תוצאה של סטרס מלווה בחוסר שינה.
המשכתי ללכת, בראשי חושבת
על מחשבות שספק אם יהפכו למעשה
על חלום להפוך את היום למהנה
מה נהיה מאותו היום,
היום בו חשבתי לצאת להליכה,
היום בו חשבתי להכין עוגיות
היום בו רציתי לתקן המדף השבור,
היום בו רציתי לתלות בחדרי התמונה.
מה נשאר ממנו?

יום מעורפל, חצי יום שינה.
קפה ועוגייה. מחשב (שותפות כמובןןן ;).
ספר עבה. ארוחת בוצר. עוד קצת מחשב. עוד קצת ספר.
ועכשיו, אימא ביקשה ללכת לדאשבסקי לקנות בורקס.
וכלום לא נשאר מהיום, היום שלכל הוקדש.
אבל תכלס, בשורה התחתונה, זה לא משנה,
כי מחר יום חדש. 🙂

*שותפת אהובות, התרצו שאפתח סוגשל בלוג בו אשתף אתכן בסיטואצית הרחוב ואני? אשמח גם שתקראו את הפרק הקודם (סוגשל, כך קראתי לו)..
אוהבתת 3>