וזכרון משיח

לסנדר הייתה ירושה, אחת כזו ששומרים עליה בקנאות, שמציתה את הדמיון. שעולה לדיון בכל פעם שרוצים לחמוק מנושא מביך.

לא ידוע איך הירושה ההיא הגיעה למשפחתו של חייט עני, יש שיחסו אותה לסב החכם, זה שסנדר נקרא בשמו, אחרים סברו שהיא עוד מימות הסנדר שלפניו.

אבל בניגוד לסבים ההם – הירושה לא הייתה מונחת תחת מצבה בבית העלמין. היא הייתה בהישג יד. ולא, זה לא גרם לסנדר לחבב אותה יותר, זה רק הפך אותה לעוד יותר מתסכלת. שנואה כמעט.

לפני שנים, כך סיפרה האגדה. ברח אב המשפחה מערל ארור, היה שם משהו שקשור עם אישורים מזויפים שהנפיק הגוי לצבא הצאר, והלשנה שאיימה לחסל את העסקים האפלים ההם. שמועות שונות הילכו סביב סיפור הבריחה, אבל מה שבטוח זה שבאותה הבריחה, לא יכל הסב ההוא להמשיך עם רכושו והעדיף להשאיר אותו הלאה, מאחור.

מאז, המשיכה האגדה לספר, ביער אלמוני מוטמן ארגז בעל חשיבות כספית עצומה, בארגז ההוא יש שטרות כסף לרוב, אונקיות זהב נדירות, חוזי בעלות על שטחים עצומים, שטרות חוב של כמחצית מהפריצים בימים ההם. וכן, היו שסיפרו על ארגז הנושא בחובו גם מסמכים אפלים שעשויים להצית מחדש סיכסוכים עתיקי יומין. מסמכים שאם רק תדע להשתמש בהם בחכמה – הרבה ירצו לשלם הון תועפות על מנת שיושמדו מעל פני האדמה.

בפועל, המציאות שנשארה במשפחתו של סנדר פחות הציתה דמיון. פחות גרמה להתרגש. דף בודד כללה הירושה, דף שמצידו האחד היה ציור של יער, ומהצד השני היו משפטים שאמורים לרמז על מיקומו של הארגז.

כל אחד מאבותיו של סנדר הוסיף לירושה עוד ועוד דפים, עם השנים זה כמעט הפך לספר עב כרס המתעד את כל החיפושים שכבר הספיקו לעשות אבותיו של סנדר, את כל הפיענוחים שניסו לעשות כל אלו שזכו לחזות בירושה המסתורית.

"סבא הבטיח" אמר שוב ושוב אביו של סנדר, זה שכבר בימיו המשפחה צברה שנות חיפוש רבות. "אנחנו חייבים להגיע לארגז", המשפט הזה נחקק לסנדר במוחו, שימש כמין צוואה של אביו.

וכשהמשימה הוטלה על כתפיו של סנדר הוא ידע שבכל מחיר – הארגז יגיע אליו. הוא חייב להגיע יום אחד.

לפעמים, הוא דמיין איזה עשיר יכול היה להיות. איזה גביר נכבד, ובכל פעם שצצה גזירה חדשה – שוב היה חוזר אל המפה ההיא, מדמיין סיפור עתיק ואפל על משפחתו של אותו אציל מרושע, מדמיין מציאות שמכריחה את האציל ההוא להבטיח שלא יזיק עוד ליהודים לעולם.

אבל המפה איכזבה, כל פעם מחדש. ואיזה יתרון באמת היה לסנדר מול חכמתם של אבותיו?

לאט ובטוח – סנדר עבר את גיל העשרים, עבר את הגיל בו החלום היה חלק ממנו. ולפעמים, כששיחזר בראשו שוב כל חלקיק סימון על המפה, כל משפט מרמז – מחשבה חצופה הייתה עולה בו. מחשבה שהחלה לפקפק באמינותו של סיפור עתיק יומין, מחשבה שחששה עד מאוד שמא לעולם לא יצליחו להגיע לאוצר ההוא. להפוך את עתידם. מחשבה פסולה, שטותית.

סנדר ידע שהסבא ההוא הבטיח שמי שמספיק יתאמץ, שיהיה ראוי – יצליח להגיע אל הארגז, סנדר האמין שאסור למפה להישכח, שאסור שהכח האדיר הנמצא באמתחתו ילך לאיבוד. אבל… הוא לא באמת הצליח להתרומם מעבר לידיעה הזו. לעשות מעשה.

מנהג סיגל לו סנדר במהלך השנים. מנהג שהפך משנה לשנה לכורח המציאות, לחובה.

יום ט"ו בטבת, נבחר לזיכרון הירושה, יום היארצייט של סנדר הסב.

בכל שנה ביום הזה, היה סנדר מוציא את המפה ממחבואה, מתיישב מולה, מול הספר עב הכרס שנח בצידה.

שוב ושוב היה עובר על מסקנותיו של אבותיו, שוב ושוב היה חורש במבטו כל שירטוט שהיה במפה.

לאט לאט גם ילדיו נוספו לישיבה ההיא סביב השולחן, לדכדוך.

וכך ט"ו בטבת היה לסמל של עצבות, של זיכרון.

כל היושבים סביב השולחן ידעו שאולי רק אם היו עושים כך או אחרת – הכל היה שונה לגמרי. כולם ידעו בברור שיכול להיות שזה ט"ו הטבת האחרון, שאולי דווקא השנה יגיעו לגילוי המרעיש.

אבל אחרי כל ט"ו טבת – הגיע ט"ז, והמפה שוב הוכנסה למחבואה הסודי. אף אחד לא חשב שצריך אחרת. כמעט כל מה שאפשר לומר כבר נאמר. כמעט כל חלום כבר הספיק לפרוח, לאכזב.

אולי יום אחד… היה סנדר מלמל בשעות דמדומים, ברגעים שיום ט"ו נמוג, שהחל להגיע היום שאחריו, 'אולי בשנה הבאה…

***

יש מישהי מסביבתך בסביבות גיל ארבעים? אם כן, הייתי ממליצה לך לערוך איתה שיחה קטנה.

כי עד אז היה שם סיפור מאוד ברור. לכולם הוא היה ברור. כולם ידעו שהחל מי"א שבט ה'תשי"א הרבי סימן מטרה, והנהיג את המסע אליה בלי פקפוקים. כל חבדני"ק מצוי באותם השנים ידע שיש לנו מלך, שיש לנו מטרה, שלהבטחות שהוא מפזר בלי סוף במבצעים יש כיסוי קרוב מאוד.

שיש לנו רבי! שהוא יביא אותנו לעתיד הכי מתוק שיש. שאפשר לסמוך עליו!

הרבי מליובאוויטש דורש עוד, ועוד, וכן. כולם רגילים לשמוע בכל פעם מה היה בשבת. לכולם מתרחב הלב בכל פעם שהרבי מבטיח שזה קרוב.

ואז מגיע כ"ח ניסן, וכולם נכנסים להלם.

הרצים יצאו דחופים, כינוסים חירום נערכים בכל פינה, גדולי המשפיעים מתבוננים שוב ושוב בשיחה החדשה. ושאלה אחת מרחפת בלב של כולם.

מה הרבי רוצה???

יש אנשים שחששו שהרבי מתכוון להפסיק ח"ו עם ההנהגה, אחרים העלו רעיונות ליוזמות אחרות. ובחלוקת דולרים של יום ראשון שאחר כך, עוברים עוד ועוד יהודים מבולבלים. מציעים לרבי עצות שונות מה הרבי לדעתם צריך לעשות כדי שמשיח יבוא.

והרבי עונה שוב, ושוב, ושוב. אני אמנם ממשיך, אבל התפקיד… שלכם.

מאז נפל דבר בליובאוויטש, השיח נהיה קצת שונה. הוא היה מוכרח להיות שונה.

החסיד ר' חיים גוטניק שואל את הרבי כמה ימים לאחר מכן למה הרבי התכוון בשיחה ההיא. הרבי מפנה את ר' חיים לשיחה שנאמרה בשבת שלאחר מכן, שיחה שבה הרבי מסביר שלימוד ענייני גאולה ומשיח זו הדרך הישירה להביא את משיח צדקנו.

***

כל משל – לא דומה במאה אחוז לנמשל. בטח כשלא מתכוונים להמשיל משל. שלא חושבים שזה דומה במשהו.

אבל כן, הרבי מדבר לפני שנים ש"לא הועיל", וש"אילו היו מתכוונים ומבקשים וצועקים באמת, בוודאי ובוודאי שמשיח כבר היה בא".

ובכל שנה שוב ושוב מתאספים להתוועדות, כי הרי כ"ח ניסן היום. ובכל שנה מדברים על זה שצריך לעשות משהו ושאיך זה שמשיח עדיין לא בא.

כשסנדר בוחר לו "יום הזיכרון לביאת משיח", ומשתמש ביום הזה להחליט עוד החלטה קטנה, כשהיום הזה הופך למשימה מעיקה שעוברת עם השקיעה – אפשר להבין אותו. את הכל ניסו כבר. שנים של נסיונות לא הועילו, למה שהוא יצליח?

אבל הוא טיפשששששש סנדר הזה, טיפש מטופש.

הוא יכל להיות מליונר ענק, הוא יכל להיות היהודי הכי עשיר בכל הקיסרות או הצאריות או איפה שהוא לא היה גר.

הוא היה יכול להיות שתדלן ענק, תומך תורה אדיר, בעל צדקה וחסד עצום.

ובמקום זה, הוא בוחר לו יום של דכדוך, בוחר לעשות צעדים קטנים שאולי יועילו לנין שלו יום אחד. אולי לא.

למה התכוון הסבא של סנדר כשהניח אוצר אדיר ביער?

למה מתכוון הרבי שלנו???

אם סנדר היה חכם מספיק הוא היה עוזב את עסקי החייטות שלו, חורש את פולין רוסיה או רומניה מצד לצד. ומוצא, בטח שהוא היה מוצא. הוא הובטח.הירושה ההיא לא אמורה לעזוב לו את הראש לעולמי עד. היא צריכה להיות הסיבה שבגללה הוא קם בבוקר והולך לישון בערב.

אם אנחנו קובעים לנו יום בשנה שבה נזכור את ביאת משיח – אנחנו סתם צוחקים על היום הזה, הרבי שלנו לא מבקש שנעשה יום זיכרון. הרבי מבקש שנהיה עקשנים, שנחיה את זה בכל נשימה ובכל פעולה שלנו. שכל יום ויום יהיה כ"ח ניסן. שכל יום ויום נשאל את עצמנו שוב ושוב. איך זה שהוא לא בא היום?

על משימות שכאלו – לא מסתערים בדיכדוך של ט"ו טבת, בידיעה שגם שנה הבאה יהיה אותו הדבר.

את כ"ח ניסן חוגגים ב'ברען' עצום. בהסתערות איומה שעומדת להפוך לחלק מסדר היום שלנו.

כי בסופו של דבר, שואלים המשפיעים בהתוועדויות –  למה הדרך הישרה להביא את ביאת המשיח היא ללמוד? וללמוד?

כי זה כ"ח ניסן. זה מה שהרבי מבקש, שנלמד, שנהיה מונחים בענייני משיח, שהמודעות תפנים שזה התכלית האמיתית של החיים. שזה העתיד. שאם נתחיל לחיות את זה על אמת – הוא יהיה כאן.

במהרה בימינו.

ממש.