ציירי לך עולם – 4

שנים שלא היית כאן…
כל מה שהכרת השתנה בין רגע.
עולם אחר את רואה מולך.
מה את רואה?

שליר
גן עדן

נוסטלגית
פוקחת עיניים.
מנסה להיזכר מי אני, ואיפה אני.
מסך זכוכית עבה מקיף אותי, והזכרונות מתחילים להתעורר.
אבא שלי מדען, אמרתי לו שהייתי רוצה לנסוע בזמן, לדעת מה יהיה בעתיד. הוא הפטיר בטעות שהוא בדיוק עובד על מכונת שיגור כזאת, והיא בשלבי סיום. הסתקרנתי ורציתי לראות אותה. הוא כמובן נבהל ולא הסכים ואמר לי לשכוח ממה שהוא אמר.
בערב הצלחתי להשתחל למעבדה שבמרתף הבית שלנו, אבא הלך לישון מאוחר ואני התחלתי לשוטט במעבדה בניסיון לנחש מה מבין כל המכשירים יוכל להביא אותי לעתיד.
אני סקרנית מטבעי, ותמיד היו לי חלומות על מה שיתרחש בעתיד. מכוניות מעופפות, פלאפונים שמייצרים אוכל, מגלשה בין עירונית שאוכל לעבור דרכה מעיר לעיר בהנאה, ועוד הרבה רעיונות. אבל האמת, שחשבתי שיהיה משהו הרבה יותר גדול בעתיד. אחרי כל ההמצאות הגאוניות שהעליתי בראשי, חייב להיות משהו משוכלל יותר.

מהו אם כן?
הופס. ראשי נחבט קלות במשהו בגודל של אדם ממוצע ועטוף ביריעה. הסרתי את היריעה, וראיתי משטח עם מזרון ומעליו כמו חלון זכוכית עבה שעוטף אותו. הרמתי אותו לאחר מאמץ ממושך, ונכנסתי.
נשכבתי על המזרן, סגרתי עליי את הזכוכית והבטתי סביבי. ידית כחולה הייתה לצד גופי, משכתי אותה ומאותו רגע הכל יצא משליטה. המכונה רעדה ואני הסתחררתי…

כנראה השתגרתי. בטח שנה קדימה..
התרוממתי בזהירות ופתחתי את הזכוכית.
יצאתי בזהירות החוצה, והבטתי על לוח השנה הדיגיטלי שיש לאבא במעבדה.
פי נפער בתדהמה.
התאריך היה 100 שנה קדימה!
וואו. ועוד וואו. זה הצליח!!
האדרנלין געש בעורקיי, ומרוגשת יצאתי בשקט מהמעבדה. המעבדה נשארה כרגיל, כעת כדאי לבדוק מה קורה בעולם.
התכוננתי לרובוט גדול מימדים שירות אליי, אבל זה לא קרה.
הבית היה מרוהט בעדינות ופשטות.
"טוב. אמא מעולם לא נכנעת לטרנדים, כדאי לצאת מהבית" חשבתי לעצמי ויצאתי מהבית.
בחוץ הכל היה כרגיל.
בעצם כמעט.
כרכרה רתומה לסוסים הייתה בחנייה ליד הבית שלנו!
כרכרה! מה קרה למיצובישי??
רציתי לרוץ לחפש את אבא ולומר לו שהמכונה השתבשה, וזה נסע בטעות אחורה במקום קדימה, אבל לפתע שוטר עם חץ וקשת התקרב אליי, שאל אם אני זקוקה לעזרה.
זהו. זה יותר מדי בשבילי!
נכנסתי מהר חזרה הביתה, שם הבחנתי רק כעת בסיר שהונח על גזירי עצים, וכד חלב שהונח ליד ה- ליד מה בעצם? אין פה מקרר!
רגע לפני שדעתי נטרפה עליי, הבחנתי בספר של איינשטיין, בטח אבא היה באמצע לקרוא בו..
הספר היה פתוח, וכשהתקרבתי בצבץ אליי משפט שאמר איינשטיין:
"איני יודע באיזה נשק ישתמשו במלחמת העולם השלישית, אך ברביעית ישתמשו במקלות ואבנים…"
הבנתי לפתע הכל, וכעת הדבר היחיד שרציתי זה לחזור מהר הביתה, כלומר להווה שלי בבית, להסתפק ולשמוח במה שיש מבלי לשאוף לעוד.