סוף סוף החורף מורגש. לא תמיד בצורה שהיינו רוצים, מי אוהבת סערות? ומה מסעיר אותך? שתפי אותנו.
דבי
מתוך הלב שלי
אני אוהבת חורף, אולי גם סערות, אבל סערות טובות שלא מזיקות…
יש סערות כמו סופת שלגים או סערת רגשות כשיש משהו שממש מרגש אותי, אלו סערות שאולי אפשר לקרוא להן סערות טובות.
אבל באמת, רובן מזיקות ולא טובות ולכן אני אישית לא ממש אוהבת אותן…
סערות גשמים, ברקים ורעמים היו וחווינו בשבוע שעבר וגם לפני חודש, לפני שנתיים אפילו ראיתי והייתי בסערת שלגים…
אבל סערה כמו זאת הייתה לי רק לפני שלוש שנים.
זה קורה בכל מיני זמנים בחיים, דווקא מתי שאני חושבת שהכל בסדר ופתאום נחתה עלי ההודעה שמישהי שהכרתי ואהבתי אותה, נפטרה.
היא לא הייתה צעירה, אבל גם לא ציפיתי שמשהו כזה יקרה, כאילו שכל מי שאני מכירה אני חושבת שיש לו סיכוי לחיים עד אין סוף, ופתאום כל התיאוריה הזאת שבראש מתנפצת מול העיניים, היא הייתה כל כך טובה, למה היא הייתה צריכה פתאום ללכת???
היא הייתה כמו סבתא שלישית שלי (ב״ה הסבים והסבתות הביולוגים שלי עדיין חיים ובעז״ה שתהיה להם אריכות ימים ושנים טובות, בריאות וארוכות!), היינו נפגשים אתה פעם בשנה בפורים והיא הייתה מארחת אותנו ואת משפחתה הביולוגית, היינו עושים כיף ביחד…
בנה שהוא חבר טוב של אבא שלי היה עושה יחד אתו בידור ראוי לשמו, כראוי לחג הפורים, ואני זוכרת שהיא הייתה צוחקת ומעודדת אותם לעשות עוד דברים מצחיקים ומשעשעים…
לא אשכח את המטעמים שהיא הייתה מכינה, שלהם חיכיתי כל שנה עד לפורים הבא אחריו,
ומה יהיה השנה? איך נוכל להמשיך את המסורת של חגיגת שושן פורים אצלה בבית כשהיא לא שם?
אני זוכרת גם איך היא הייתה דואגת לכל אחד, אפילו לחיות! היא הייתה מאמצת חתולים שאף אחד אחר לא רצה אותם והם היו נטושים, היא נתנה להם את ההרגשה שיש מישהו בעולם שאוהב אותם (וזה בכלל לא מצחיק למי שהתחילה לחשוב שכן…) כן, גם לחתולים מותר שיהיה מישהו שירצה בהם ויאהב אותם!
היא התאלמנה מבעלה כשהיה די צעיר ואני בכלל לא זוכרת שהוא היה, אבל אני חושבת שדווקא בגלל זה היא הייתה מאד רגישה ומבינה את אילו שהיו או נשארו לבדם…
יש לי גם זיכרון ישן מהילדות, כשהייתי בערך בת 9, התחפשתי לליצן אבל לא מצאתי בבית כובע ליצן כמו שרציתי אז יצאתי עצובה מהבית, ואז כשהגענו אליה היא הרגישה בכך ושאלה אותי למה אני עצובה אז עניתי לה שאין לי כובע ליצן לתחפושת, ואז היא לקחה אותי לחדר מיוחד, פתחה איזה שהיא תיבה, הוציאה משם כובע ליצן יפהפה, נתנה לי אותו ואמרה: ״זה מתנה ממני, בשבילך!״ היא פשוט נתנה לי אותו בלי כל רצון שאחזיר לה, היא רק אמרה לי עוד ״תזכרי שזה מתנה ממני, משירה״ (בדגש על ה׳מתנה׳).
עד כמה היא הייתה טובה ורצתה לתת ולעזור לכולם בלי תגמולים!
מתנצלת שאת הפוסט הזה הפכתי בטעות להספד… מקווה שתבינו כי הכל מהלב!
כי יש ימים יפים הכל פורח, ויש שעות קשות הכל בורח…
זה טרי מאד… היא נפטרה היום בצהריים ואולי לכן יצא לי לכתוב דווקא עליה…
כי כשאני מתחילה לכתוב כאן משהו אין לי מושג איך זה יגמר…
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
2 תגובות
חברות, תודה על השיתוף והכנות!
מוצאת את עצמי מזדהה איתך דבי, וכואבת את כאבך "מתוך הלב שלי".
ה' נותן לנו כח. לעמוד גם בסופות ענק. שננצל אותם
זה הדבר היחיד שאני מסוגלת לכתוב כרגע. ותו לא.