מתמודדת נפש?

היי, אני רבקה. Rebeka. לא הייתי פה איזה ארבע שנים בערך.
חשוב לי לספר לכן מה שהספיק לעבור עליי בשנים האלה .
אני אתחיל מהסוף. אני מאושפזת כבר כמעט שנה וכשנכנסתי לבית חולים פסיכיאטרי פעם ראשונה, למקום שלא צועקים עלייך אם את עושה משו לא בסדר, גיליתי את עצמי מחדש.
תמיד פחדתי בתיכון שיצעקו עליי. לא כל כך הסתדרתי. זה כנראה גם בגלל המחלות הנפשיות שלי. ואני ארחיב .

מאז שאני זוכרת את עצמי היה לי קשה עם העולם. אני חיה בבית חב"די של שלוחים מאז ומתמיד. ההורים שלי עסוקים בעשיה והמשפטי מחץ שלהם זה שהכל לטובה ויהיה טוב ואסור להיות עצוב, כי הרי הכל מה׳.
אז לא. לא הרגשתי ככה. וסבלתי בערך כל היסודי. לא רציתי להתחבר לאפאחד כי פחדתי שאם מישהו יגלה על העולם הפנימי שלי יעשו עלי עוד חרם. החרם הראשון שעשו עלי זה בכיתה ג׳ כי היה לי אח מיוחד. טיפשי.

כשהתחלתי תיכון היה לי קשה ברמות איומות. לא חשבתי שיש לי סיבה לקיום. הרי אני חיה בעולם שמכריחים אותי לעשות דברים שאני לא מסוגלת לעשות, רק כי צריך. לא בהכל עמדתי וזה גרם לי עוד יותר להרגיש לא שייכת. באותה נקודת זמן סבתא שלי נפטרה, היא האדם שהייתי ישנה לידו מאז שנולדתי.

בתיכון חשבו שיש לי קשב וריכוז ולמרות שאיבחונים אמרו אחרת. נכנסתי לטיפולים פסיכולוגים . לא שיתפתי פעולה . ככה עברו השנים. ניסיתי להתחבר לילדים מהרחוב אבל הם רק עשו לי יותר טראומות. בסוף כיתה י׳ התדרדרו הדברים עד שאושפזתי. לא רציתי לצאת מהאישפוז. כעסתי על כולם ולא רציתי לחזור לתיכון. הם ניסו לעזור לי לפני אבל סירבתי.

וככה המשיכו הלימודים, בין בגרויות לטיפול פסיכולוגי שלא צלח, לתיכון שרק ניסה לעזור ויצא לו מידי עקום. בסוף י"א להורים שלי לא היו יותר מידי ברירות והם הסכימו לאישפוז במחלקה פתוחה, למרות שהמקום לא דתי (וכל יום חוזרים הביתה).

נכנסתי לשם בתחילת י"ב ובעצם עזבתי את התיכון. המורה היחידה שהסכמתי להיות איתה בקשר זו המורה להיסטוריה שאגב הוצאתי מאה בבגרות. ההורים שלי ציפו שאני אהיה שליחה שם אבל די איכזבתי אותם.

האמת שהטיפולים שם עזרו ועוזרים לי ואני עכשיו לקראת סיום י"ב. מחפשים לי מקום שיקומי להתחיל את החיים שזה די מוזר לצאת לעולם הגדול בלי סמינר, בלי חתונה. אבל אני במקום הרבה יותר טוב שזה משמח.

אז היי, אני עדיין לובשת חצאית, למרות שאני לא בסביבה דתית ולא לגמרי מבינה כל מה שהם אומרים. זה קשה לי אבל אמא שלי למדה אותי להגיד תודה על המקום שבאתי ממנו. אני חושבת שהדבר הכי מדהים שיצא מהמקום שלי זה שאני רוצה לחיות. תמיד אני אהיה חלק מהמשפחה שלי והדת לא תעזוב אותי בחיים גם אם זה לפעמים נשמע מעצבן. אני חושבת שזה מזל. וההורים שלי מדהימים.

זהו. סיימתי. תודה לכולכן שהקשבתן ואם אתם רואות מישי שקשה לה תגידו לה שאתם באמת רוצות לדעת מה איתה. ולא בקטע אירוני. שאתן לא תפגעו בה.