קרוב אליי הדבר. ורחוק.

אני ילדה זוכרת. ככה זוכרת את עצמי, מאז שאני זוכרת את עצמי.
וככה מאורגן לי המח. מגירות מגירות, ערמות רשימות תקיות תיוקים תיוגים.
הכל שם.
מראות, ריחות, רעשים, רגעים, רגשות, מחשבות, מסקנות, תובנות, שאלות, תשובות, תאריכים, שעות, ימים, שנים, עונות.
ויש הפניות משם לפה ומפה לשם ויש מעברים גלויים ונסתרים ויש גשרים ואין בורות.
ולא נגמר המקום ולא נעלם ממנו דבר ואי אפשר לשכוח ואיך בדיוק אפשר להדחיק?
אי אפשר.
אבל צריך.
אז אימנתי אותי, למדתי אותי ולימדתי אותי.
הכל נשאר קרוב אליי.
הכל רחוק.
מותר לדבר על הכל. הכל קיים הכל קורה הכל כאן.
ושום דבר לא כאן.
הכל קריר יבש. הכל אותו דבר.
וגם הקול אותו דבר.
עוד מקרה שהיה מתוך האוסף שלי.
ואפשר לפרט ואפשר להרחיב ואפשר להציף עוד.
אני כבר אלופה בהדחקה מקרוב.