ילדה. שקט.

שום דבר לא יגרום לי לדבר מידי. כנראה לעולם אמשיך לבלוע רגש.
מהר. בלי טיפת מים. אחד אחרי השני. כדורים אדומים, זורחים
בחושך.

ילדת שקט שכמוני.

ולא. לא רוצה ככה.

אולי פעם אני אלמד. אגלגל מילים על לשון רועדת. שריר יתרפה בי.
נשימה תכסה אותי בערפל שקוף. מלוח.

זה יהיה וואו.

ויהיה שקט. ויהיה טוב. אולי.

אולי ככה אפשר להגדיר אותי; ילדה ושקט.

ואויר. בלעדיו אני כלום. לא מילאתי ריאות כשרכבת אפורה דהרה
לידי. כמעט מחצה את מה שאני. חנקה בי עשן ופיח. כמה שתקתי
אז. כמה פחדתי.

כמה אני עדיין. רועדת עלי. על אנשים. רועדת איתם. כי אולי זה חיוך
אחרון שלנו. ביחד. אולי לא נהיה שוב.

חשבתי שניצחתי שקט. תקעתי דגל לבן ביננו. הסכם שבשתיקה. לא
דיברנו הרבה מאז. הוא לא אוהב את זה. גם אני לא. כנראה.

אף פעם לא ידעתי באמת לרצות. להראות את זה אולי. זה הזוי כמה
שלא מזיז לי. כמה שפועם בי בבפנים, כמה שאני לא יודעת להתפרע.
לצרוח את מה ששלי. זה משגע.

אי אפשר באמת לקרוא באישון כן ולא שסגרתי לעצמי כבר מזמן. אבל
מה אכפת לי לומר. להעז לצעוק את ה"לא" חזק יותר. להסתכל עמוק.
לדבר אותי.

למה לא לחכות לרוח. להרגיש עלים ירוקים, פצפונים, שנשרו על אף.
לחבק ברכיים בידיים אדומות. עור שהתקלף ונגמר, כמו ים שקט
שנקטע ב"בום" פתאום. כמוני.

זה חזק לי מידי. זה לא יקרה. לא לי בכל אופן.

אני כן רוצה ככה.
.
אוהבת שקט.
אפילו.