מי שאני/2

הדרך לשינוי

'חייקי!!!
זאת שוב אני… אולי חפרתי. אולי לא. אבל ממילא את לא קוראת את המכתבים האלה… אז מה זה משנה..?
הלב שלי נקרע מגעגועים!
ההיעדרות שלך כל כך משפיעה עליי, אין לך מושג עד כמה.
טוב שהחלטתי לכתוב לך, זה עוזר לי קצת לפרוק… מעניין מה תחשבי כשייצא לך לקרוא את זה, אם ייצא…
את לא מתארת לעצמך כמה קשה לי בכיתה. אני מרגישה הצל של עצמי. אף אחת לא מתייחסת אליי, לא שואלת בשלומי. וזה כואב לי. וזה עצוב. ואני לא יודעת מה לעשות.
אני לא מאשימה את הבנות. זה באמת לא נחמד להתייחס לילדה שקטה שכל היום שקועה רק בעצמה.
הן כנראה לא חושבות על האפשרות שהן אלה שיעזרו לי לצאת מזה… מה יהיה איתי?? אולי תחזרי ותעזרי לי לשפר את המצב???
אם את היית לצידי… הכל היה נראה אחרת!
מתגעגעת!!! דיני.'

מתחשק לה לשלוח. המשחק הזה, שהיא כאילו כותבת לחייקי, כבר פחות משחק אצלה. נכון, היא פורקת, אבל זה לא מספיק. היא באמת לא יודעת מה יהיה אתה.
מה שלא יהיה, היא מבינה שחובה לעשות משהו עם עצמה ובהחלטה של רגע היא מחליטה לקחת את עצמה לידיים.
היא מוציאה דף נקי ועט ומתחילה לכתוב.
'רגע, מה חייקי תמיד הייתה אומרת כשרצו לקחת החלטות טובות? תתחילי מהדברים הקטנים. אלה שבטוח תעמדי בהם.'
בחיוך מרוצה היא מתחילה  לכתוב:
משימות:

1. להקפיד על תפילת שמונה עשרה.
כן, לפחות זה… לא נעים להודות, אבל מאז שחייקי הלכה היא לא התפללה במשך יותר מיומיים ברציפות.
2. להשתדל יותר להקשיב בשיעורים. לפחות בשיעורי קודש.
זה נורא קשה, בפרט שהיא מרגישה כל כך בודדה בכיתה… אבל זה באמת חשוב והיא תעשה את זה בעז"ה.
3. לנסות לבקש מבנות ללמוד איתן למבחנים.

מהה??? ככה, בלי חייקי?! איך אפשר??? הרגשות מבלבלים אותה. היא מרגישה שאינה מסוגלת. אבל כן. אם היא רוצה לחולל שינוי, היא חייבת להתחיל גם בעניין הזה…
זהו. זה כבר די והותר להיום. הלוואי שתעמוד בהחלטות האלה…
'אוף, חייקי.' דמעות מציפות את עיניה.
'לו רק היית פה לידי, הכל היה נראה אחרת…'.